ה"התערבות"
קצת אחרי 23:00 אישתי לצידי אחרי יום טרוד במיוחד שבחציו בקשתי להפקיד את נשקי האישי חזרה מחמת שמץ של חוסר וודאות תודעתי קצר אך די מרתיע.
דפיקה בדלת , אישתי פותחת נכנסים שני לובשי מדים על אזרחי, האחד מהם מפקדי האישי ואחריו קב"ן היחידה, אישתי שולחת בי מבט ספק חושש ספק מתנצל על חלקה בפגישה הלילית הצפויה.
מה קורה חברים אני מסנן בין שיני וממשיך להתעסק במחשב הנייד,
הכל בסדר ? פותח הקב"ן את פיו ושואל, כן אני משיב והמחשבה היחידה העולה בראשי היא האם כל הילדים ישנים כבר במיטותיהם .
תרצו לשתות משהו? אישתי קמה ומרתיחה קומקום.
אנחנו דואגים לך ממשיך הקב"ן
אין למה, אני בסדר גמור ,אני משיב לו בטון המוכר שלי שמהדהד בסמכותיות כבר למעלה מעשור בכל כותפתו של קצין צעיר כוותיק , אותו טון בדיוק שגרם להם לסגת ולתת לי שליטה מלאה בתחום עיסוקי, אותו טון נחרץ שבו שמחו להעביר אלי כל סמכות שאוכל לקחת על מנת לדאוג להם לשקט התעשייתי העבש והרקוב שהם כל כך מייחלים לו בכל יום מחדש.
הפעם הוא לא הדהד כל כך בחוזקה ולא הותיר בהם כל רושם .
הכושי עשה את שלו הכושי יכול כבר ללכת חשבתי כמעט בקול רם אבל רק הראש ירד בכניעה להפתעת כל הנוכחים בחדר.
שתקתי ... בוא לחדר הוא אמר נשב לשוחח
נכנסנו לחדר הפנוי בבית , הוא התיישב מולי במבט מזויף של אכפתיות טיכסית ממוצעת.
אני חושב שאתה צריך עזרה הוא אמר
כן אני חושב שאתה צודק עניתי
והמעטה הרופף של הקשיחות המפורסמת שלי התנפץ לרסיסים
השריף מת הרגשתי בתוכי.
בוא לאישפוז הוא ביקש, כמו שרק אצלנו יודעים לבקש.
אני נאלץ לדחות את ההצעה השבתי, בידיעה ברורה שלנופף בחרבות מגומי זה כל מה שנותר לי.
אישתי נכנסה לחדר ואז כבר לא עמד לי כוחי , פרצתי בבכי מר .
ארזתי תיק קטן ,אבל לא לפני שוידאתי כי אני הולך בידיעה שאוכל לצאת משם מתי שארצה.
המלחמה נגמרה לחשתי לעצמי ברוגע, שר צבאו של דוד המלך מת כבר מזמן.
ואתה ידידי הותיק וותר על הנשק ולך בדרכו.
ההמשך יבוא....