במסגרת המרוץ של חופשת הפסח,
כשהמטרה היא למחוק עוד יום מהטבלא,
עד שהגוזלים יחזרו לבית הספר,
ביקרנו היום בקרקס.

ראינו את הלוליינים  המוכשרים, ניתלים על חבל יחיד
ומתנדנדים בין שמיים וארץ.

וחשבתי על עצמי, שגם אני כבר שנתיים תלויה ומתנדנדת.

אבל כמו הלוליינים, שמחייכים מאוזן לאוזן, כאילו הפחד כבר לא מזיז להם,והם מרגישים בטוחים על החבל הדק,
אני מרגישה בטוחה מיום ליום יותר.

החיים דבש? וואלה דבש.
אני מחייכת, רגועה, בטוחה, מקבלת חיבוק ענק מהסביבה שלי ומעצמי.
אני מוקירה את עצמי כל דקה ודקה ,
על כל דבר,  קטן כגדול.
וזה עושה שינוי.
זה עושה הרגשה טובה.
זה נותן לי ביטחון.

יש לי תמיכה מדהימה ואני מרגישה שאני נותנת תמיכה , 
עם עוד חברים וחברות "מטורשים על כל הראש".... בדיוק כמוני ...

אז כמו שאמר הכרוז היום בקרקס:
ברוכים הבאים לקרקס, הקרקס של החיים

חג שמח
רותם מותק