אני גרה לבד בשנתיים האחרונות, וטוב לי ככה.
אני חיה בקצב שמתאים לי, עושה ונחה לפי הצורך.
לא צריכה להתאים את עצמי לאף אחד אחר.
אני נושמת כמה שיש לי ובסך הכל שוכחת שאני חולה.
אבל. ברגע שעוד מישהו מצטרף אלי, אני מרגישה את המוגבלות שלי.
קשה לי לדבר הרבה, ללכת מהר, וללכת הרבה, לשיר.
קשה לי להיות בפעילות רצופה, למשל כשהילדים והנכדים מגיעים.
ועכשיו ניסיתי לנקות קצת , עשיתי שואב אבק בחצי חדר והתחלתי להתנשף....
תזכורת, למוגבלות הנשימה שלי.

אז אני אומרת תודה על האפשרות שלי לחיות בקצב שמתאים לי,
תודה שלמדתי להגיד בלי בושה, מה אני יכולה ומה לא.
תודה על כל יום של נשימה ויכולות, כמה שניתן לי.