מאז ומתמיד הייתי מתוקה (לפחות זה מה שסבתא שלי היתה אומרת). בגיל 20 קיבלתי אישור רשמי לכך מהרופא. 
אף פעם לא אהבתי מתוק במיוחד, גם לא בתור ילדה, אבל ברגע שגילו לי סוכרת פתאום בא לי גם ולא על חשבון דברים אחרים אלא בנוסף!
היום אני כבר בת 37 , עם שני ילדים ולא מסוגלת לשמור על עצמי.
הזנחתי את עצמי משך 17 שנה, בצורה קשה, לא רציתי כדורים אפילו, לא אינסולין, רק בהריונות, כי בשביל מישהו אחר זה הרבה יותר קל, אבל בשביל עצמי? לא מספיק שווה להשקיע. נכון שהילדים שלי צריכים אמא, אבל קשה לי שזה בצורה עקיפה, לא מספיק ישיר.
מדי פעם אני מחליטה, זהו- אני לוקחת את עצמי בידיים ושומרת על עצמי ומקשיבה לרופאים המתחלפים שלי  (כי אני לא אוהבת שכועסים עלי) אבל זה מתפוגג בד"כ אחרי חודש או חודשיים.
מצבי כעת לא טוב. הסוכר שלי בצום בבוקר: 375. במשך היום, רב הימים, אני מגיעה למעל 600. ה- HbA1C הגיע ל- 13.8ואני רגועה יותר מדי. ניסיתי לראות חולי סוכרת במצבים לא טובים שידברו איתי ישירות, ראיתי קטועי רגליים, שמעתי סיפורים על הילדים המסכנים שלי שיסבלו אבל הכל עובר לידי, שיטת ההפחדה לא פועלת עלי, לפחות לא לאורך זמן.
מה שאני רואה כבעיה העיקרית שלי היא שנאה עצמית וחוש הרס מפותח.
מדי פעם אני נתקעת בתקופה דיכאונית, בה אני בקושי קמה מהמיטה ולא בא לי כלום. כדורים בסופו של דבר עוזרים לי. אבל בכל התקף כזה משך הזמן של נטילתם עולה.
ויש לי עוד פטנט למצב עצבות או עצבים קשים, אוכל ובזמן האחרון רק מתוק והרבה. התמכרתי בצורה קשה, דבר ראשון  בן אנד ג'ריז, לפחות קופסה אחת ועד שהגלידה תימס שאוכל לאכול, כמה פסק זמן ועוד דברים כאלה, עד שבא לי להקיא מעצמי, פשוט דוחה. אז אני עוברת ממצב של כעס ועצבים בגלל אינטרקציות עם אחרים לכעס על עצמי. אם המתוק היה במטרה לפתור דכאון אני פשוט הולכת איתו לישון שעות.
הבעיה שאם אני באיכסה נפשית אני זוללת- הסוכר שלי עולה והבנתי שזה גם גורם לדיכאון- אז איך פותרים את המעגל הזה. מאיפה לוקחים את הכח. ואם מאיימים עלי שהסוכרת היא מחלה רצינית ואפשר למות ממנה, אני חושבת בלב- נו הלוואי, מתי כבר.

אני רוצה להיות אחרת, בעיקר מה שקשה לי זה המיגרנות הנוראיות והעייפות הבלתי נגמרת, אין לי כוח פיזי להרים את עצמי, בדם שלי זורם דבש. אין לי אנרגיה לשחק עם הילדים שלי כמו שהייתי רוצה.

עזרו לי להרים את עצמי למעלה. בבקשה.
אולי תוכלו לצאת איתי לדרך חדשה?