אני לא ממש יודעת למה בער בי כזה דחף לפתוח בלוג. אולי עקב תחילת הספר החדש "ללא תחליף", שמספר על אישה צעירה שנהרגה בתאונת דרכים ובעלה מסכים לתרום איברים, וכך מתוודעים לאישה אחרת, נשואה עם שני ילדים, שמקבלת את הלב שלה. 

האמת היא שבכלל לא ציפיתי לכזה עומק ותיאורים, עד רמת הפרדניזון שלוקחים מיד אחרי ההשתלה, והתיאור הכל כך מדויק של המסיכה שצריך לעטות במקום ציבורי בהתחלה, שגורמת לכך שאנשים יסתכלו עלייך כאילו את מחלה מידבקת מהלכת במקום להבין שאת מנסה להגן על עצמך מהם, בעצם. הייתי בטוחה, על סמך התקציר מאחור, שמדובר על סיפור אהבה עם טוויסט מעניין (או טראגי, יש שיאמרו...), בדיוק מהסוג החביב עליי. ואז אני נתקלת בסוג של מראה.

לי, אמנם, לא השתילו לב.  יחד עם זאת, למרות שמעולם לא היתה לי בעיה של לחץ דם (אלא אם כן לחץ דם של 80/120 כמו בספרים הוא בעיה), עודף משקל (לפני כמה שנים אפילו עשיתי דיאטת השמנה של כמה קילו) או סוכרת. אבל בכל זאת היתה לי אי ספיקת כליות סופנית, שבעקבותיה עשיתי דיאליזה תקופה מסוימת ועברתי השתלה, אחרי שקרובת משפחה רצתה לתרום לי, עשתה בדיקות ונמצאה מתאימה. ככה, לכל המתעניינים, עובד העניין הזה של הכליה בת החמישים פלוס מהתיאור של הבלוג :-)

הרעיון שלי הוא די פשוט: לשתף אחרים במצב הזה. לא תמצאו הרבה אנשים צעירים שעברו את הסיוט הזה או השתלת כליות. למרות הדברים הקשים שסבבו אותי כל התקופה הזאת (ועדיין, למה לשקר?), הקשה מכולם היתה הידיעה שאני לבד בזה. אף אחד לא הצליח להבין מה אני מרגישה, גם לא החברים הכי קרובים, שהמשיכו ללכת ללימודים, לעבודה, למצוא בן/בת זוג, ולחיות באופן כללי חיים רגיליים של בני עשרים פלוס. אף אחד לא הבין למה פרוצדורה לא כזאת נוראית בסך הכל (על הנייר, כמובן, או במקרה זה, על הדפדפן) משפיעה עליי ככה. ורק אני, כשראיתי מי "באמת" עושה דיאליזה, שזה אנשים מהעשור השישי לחייהם ואילך, לא תפסתי כל פעם מחדש מה אני מחפשת באותו החדר איתם, על כורסא, מחוברת עם מחטים לצינורות שמנקים לי את הדם. הסתכלתי, עליהם ובעיקר על עצמי, רציתי לבכות, לצרוח, לתלוש את המחטים מהיד. כל אלו, לא בהכרח בסדר הזה. אבל לא היתה לי ברירה, והמשכתי לחכות להשתלה.

העניין הזה של השתלות איברים מקבל תמיד בתקשורת תדמית נורא מלוכלכת, שלא לומר לא מוסרית, בעיקר בכל מה שקשור לסחר באיברים, שנשמע נוראי אפילו יותר מסחר בבני אדם במקרים מסוימים. יש בזה המון צביעות: האנשים שנגעלים מהנושא הזה, בוודאות של 100%, לא חוו מעולם על בשרם את ההרגשה חסרת התקווה והנואשת של הציפייה לאיבר שיציל את החיים שלך, או במקרה שלי, יחזיר אותם למה שיכול באמת להיקרא "חיים".

המעטים שדווקא זוכים לקבל כליה (ומההתרשמות הלא כל כך אובייקטיבית ממסדרונות "בלינסון", לא מדובר ממש במעטים) הם בני מזל. הם זכו להיות אהובים ומוערכים דיים על מנת לקבל תרומה מהחי, או ברי מזל מספיק כדי לקבל כליה של מישהו שנהרג בתאונת דרכים. כן, זה אכזרי מאוד לדבר ככה על אדם שאיבד את חייו בתאונה טראגית ונוראית; אבל זו גם פריבלגיה, אם אתם לא מחכים להשתלה.

נדמה לי שאעצור כאן, אחרי הכל מדובר על פוסט ראשון וזה נושא סבוך ופגיע מאין כמוהו. אני גם לא בטוחה שמישהו בכלל יקרא את זה, מה שלא ישרת את המטרה במיוחד, אבל אולי אני צריכה להעלות דברים על הכתב כדי לעזור להם להתעכל?

מי יודע.