היום התפרסם כי יש קשר בין נחירות של ילדים בשינה לבעיות התנהגות שצצות להם באותו זמן או לאחר מכן כתוצאה. כאמא לילדים אסמטים אני מודאגת מאד. אך הידיעה לא סייעה לי להבין מה עלי כהורה לעשות. ואם יש בכלל מה לעשות. אז עכשיו לא רק שאני דואגת לעניין הנשימתי ולהיעדר גדילה מספקת לאור שינה מופרעת - אני דואגת גם ומתחילה לבדוק בארבע עיניים את כל ההפרעות המצוינות בכל הכתבות הללו.

הגילוי החדש הזה בטח ידיר שינה מעיני בימים הקרובים. למרות שכאמא לילדים עם מחלה כרונית ממילא את מוצאת את עצמך במצב קשב 24/7. מין כוננות מתמדת.
עכשיו אני חייבת להסביר לכם, כשזה מחלה שלי או משהו שקשור בי זה קל פי כמה וכמה. אבל כשזה מגיע לילדים שלנו - אני כ"כ רגישה, חלשה וחסרת אונים. כ"כ מתקשה לראותם בכאבם ובסבלם, לעמוד מנגד חסרת תשובות, לכבות שריפות נקודתיות, לפעול כמו רובוט - פה טופס, שם רופא, כאן תרופה, אחר כך זריקה..

הלוואי היה מישהו שהיה יכול לתמוך בי. להקשיב, להנחות, לתת יד.
איזה דאוס אכס מכינה שיורד, אוסף את כל המידע, ומסדר הכל.
או לפחות מנווט קצת הכל ומשאיר מאחוריו גם איזה שק אגרוף קטן לפרוק עליו אגרסיות.
את השינה הטרופה, הדאגה המתמדת, הזמן והכסף שהולכים על בדיקות, רופאים, טיפולים, ניסיונות של שרלטנים.
את חוסר האפשרות לפתח קריירה אמיתית כהלכתה וכו וכו.

סליחה על האווירה הפסימית דווקא ברוחו של חג כ"כ צבעוני ושמח.