האדם שבתמונה הוא דאג בארנס (Doug Burns) בודי בילדר מקצועי. בשנת 2008 זכה בתואר הנכסף בעולם פיתוח הגוף מר עולם. דאג שוקל כתשעים קילו וכמו שניתן לראות הרכב גופו מורכב בעיקר ממסת שריר. הסיבה העיקרית שבחרתי לפתוח את הפוסט עם שריריו היא העובדה שדאג הוא סכרתי סוג 1 (סכרת נעורים). כילד דאג היה רזה מאוד ואף מספר כי סבל מהצקות רבות מבני כיתתו. בגיל 12 החליט לעשות מעשה והתחיל להרים משקולות, משם הייתה קצרה הדרך לקריירה בפיתוח שריר. מובן מאליו שהעיסוק האינטנסיבי בבניית שריר ובפעילות אירובית עזר לו מאוד להתאזן ולהפחית במינון האינסולין שהוא לוקח.  הסיפור שלו לפחות עבורי הוא מעורר השראה. בעיני פעילות גופנית היא לא רשות אלא חובה. לא נועדנו לשבת כל היום מול המחשב ולרבוץ מול הטלוויזיה למרות שזו הנורמה בעולם המודרני. הגוף שלנו בנוי להיות פעיל - תחשבו על האדם הקדמון, הוא היה צריך לרוץ אחרי הציד שלו, ללכת מרחקים ארוכים ברגל ולטפס על עצים כדי לקטוף פירות. השרירים שלנו נועדו לשמש אותנו , ככה נבראנו... אז כל אדם זקוק לספורט על מנת לשמור על בריאות גופו ונפשו אבל עבורנו הסכרתיים הצורך הוא פי כמה וכמה. לפעילות גופנית השפעה מרחיקת לכת על איזון הסוכר שלנו בטווח הקצר ובטווח הארוך אבל דווקא עבורנו זה לא תמיד קל לבנות שיגרה של אימונים. אינסולין או טיפול תרופתי יוצר מצב בו אנחנו צריכים להיות זהירים כדי להמנע מהיפוגליקמיה, הסירבול וההכנה מראש יוצרת מצב בו קשה להיות ספונטניים עם האימונים ובכלל, לפעמים פשוט אין מצב רוח לזה. בשנים האחרונות מאז שאובחנתי בסכרת התנסיתי בפעילויות שונות החל מיוגה, טאי צ'י ועד לאימוני כוח מסוגים שונים, גלישה, ריצה ושחייה (לא הכל ביחד כמובן) פוסט זה הוא הראשון בסידרה של פוסטים על פעילות גופנית וסכרת מנקודת המבט שלי ומהחוויות שעברתי. דבר אחד בטוח, מאז שעברתי לתזונה דלת פחמימות על פי ד"ר ברנשטיין האפקט של הספורט הפך לאף יותר משמעותי עבורי. לפני שנכנסים לפרטים הקטנים אלו ההצעות שלי אליכם כסכרתיים אשר רוצים לעשות פעילות גופנית: תעשו משהו! - בסופו של דבר הכלל הכי חשוב הוא פשוט לעשות, מה שאתם יכולים, בזמנים שאתה יכולים וכמה שאתה יכולים. העיקר לעשות פעילות כלשהי , בין אם זו הליכה ועד לריצת מרתון. לא לפחד - היפוגליקמיה זה לא נעים (את הדרך הכי טובה לצאת ממנה תיארתי כאן) אבל זה לא סוף העולם. תמדדו סוכר לפני הפעילות, בזמן הפעילות ובכל זמן בו אתם חוששים כי ירד הסוכר. אם נמוך, תקנו, אם לא, תמשיכו. אל תהפכו את הפחד מירידת סוכר לתירוץ לא לעשות ספורט. לאט לאט תתרגלו למאמצים הלא מוכרים ולתחושות. ברגע שהגוף מתרגל תרגישו הרבה יותר בטוחים בזמן הפעילות ותהנו ממנה יותר. הכי חשוב לא לשכוח לקחת איתכם מד סוכר וטבליות גלוקוז לאימונים. אל תתאכזבו - לפעמים לאחר פעילות גופנית יהיו לכם יומיים עם ערכים מדהימים, ולפעמים בזמן פעילות, בעיקר אנאירובית (כמו הרמת משקולות) הסוכר יעלה בגלל הורמוני הסטרט שמופרשים. זה קורה, אבל מה שחשוב הוא לא רק המיקרו אלא גם המקרו: לאורך זמן פעילות גופנית תעזור לכם להוריד במשקל, לבנות מסת שריר, להגביר רגישות לאינסולין ולשפר את הסיבולת לב ריאה וכך גם על בריאות הלב. וגם "הכי" חשוב - ספורט יגרום לכם להראות טוב יותר. אז אל תתייאשו מאימון בודד שהפסקתם באמצע בגלל עייפות, שריר שנתפס או בגלל שאתם לא נראים כמו שוורצנגר למרות שאתם מרימים משקולות שלוש פעמים בשבוע. הכי חשוב להמשיך. תעשו מה שאתם אוהבים - זה מאוד פשוט, כל עוד אתם לא נהנים מהספורט שאתם עושים, אתם לא תתמידו בו. תמצאו ספורט שאתם נהנים ממנו, תמצאו תכנית אימון שעושה לכם טוב. תמיד תזכרו שאם זה לא כיף, אתם לא תצליחו להמשיך בזה לאורך זמן. גם אם כל הניסיון הקודם שלכם בספורט מסתכם בלעשות מנוי למכון וללכת פעם ברבעון, קחו את ה"מטלה" שהוטלה עליכם בתור סכרתיים כאתגר ותמצאו סוג של פעילות גופנית שלא ידעתם בכלל שיעשה לכם טוב. אני מבטיח לכם שאפשר למצוא כזה. תאתגרו את עצמכם - חלק מהכיף ומהמוטיביציה בספורט היא האתגר. אתגר להשיג מטרה שלא חשבתם שתצליחו. לאדם אחד האתגר הוא להצליח להתמיד באימון פעמיים בשבוע במכון, ולאחר זה יהיה לטפס על רכס במדבר יהודה, כל אחד והרמה שלו והמקום בו הוא נמצא, אבל לכולנו האתגרים הם אלה שלוקחים אותנו קדימה. תציבו לעצמכם יעד ותגשימו אותו, אין יותר כיף מזה. לא כולנו בנויים להיות בודי בילדרים כמו אותו דאג ברנס, אבל הדבר היפה בספורט הוא שלכל אחד יש את הקצב שלו. ונסיים בפתגם הידוע: ! Just Do it (הפוסט מתוך בלוג דל פחמימות - מוזמנים לבקר )