גילוי הוגן: אני כבר התמכרתי. אני זקוקה למנה שלי פעמיים בשבוע


קמה בבוקר, השרירים עוד מנומנמים, גם עמוד השדרה טרם התעורר סופית, ואז אני הולכת לסרגי. כבר שבע שנים.
סרגיי היה רקדן בבולשוי (!) וכאן, בסטודיו שלו, הוא מלמד גם בלט וגם פילאטיס. שלא יהיה ספק, אני לא יכולה לרחף באוויר ולהגיע לאגם הברבורים, אבל לא יכולה שלא להגיע לפילאטיס של סרגיי.
הגעתי לראשונה לאחר שמפרק הירך שלי התנהג בצורה בלתי אחראית, גם כאב בשעות לא מקובלות, וגם לא הסכים להסתובב לפי תוכנית האב של מפרקים. הרופאים טענו ש"מבחינתם הכל בסדר" וגם הפליגו בשאלה האם הבעיה נעוצה במפרק או בעמוד השדרה.
ברוב יאוש הגעתי לסרגיי, שכבר מהרגע הראשון התייחס למפרק שלי כאילו הוא עוד חלק בגוף שלי, שהיה ממש לא בכושר. וכאן החל המסע לחידוש הגוף והחזרתו למסלול. ביסודיות, בלי קיצורי דרך, בלי עינויים, אבל בלי ויתורים, סרגיי תרגל איתי כל חלק בגוף, ותוך כדי כך התגלו לי שרירונים וגידים חבויים, שדבר קיומם נעלם מעיני עד לאותו רגע. וכל אחד מהם חשוב לסרגיי, אסור להזניח אותו, כי גם לו יש תפקיד.
סרגיי מלמד את הגוף בנחישות וברגישות. גם כשאני עושה תנועה ממש בסדר, ומרגישה נהדר, הוא מתקן לי בזוית של 0.3 מעלות, וכבר אני מרגישה הרבה יותר מדוייק. הוא לא מוותר לאף אחד, בדרך הכי נעימה. "אורוצ'קה, להרים אגנצ'יק". והנה האיברים שלי מגלים מרחבים חדשים, נעים בחופשיות בחללים תלת מימדיים, ממש כאילו מעולם לא הברזתי משיעורי התעמלות לאורך כל ההיסטוריה האנושית.
גם הבלרינות מהאגף השני, מגיעות לסרגיי לצרכי פילאטיס וכושר. כאן גיליתי שבין אם את רקדנית, נערת ספורט, או מבוגרת עם בעיות בריאות, בסטודיו של סרגיי את תמיד שלמה ומתחזקת, ותמיד יש לך נקודת חולשה. לפחות אחת, אבל היא בהשתפרות.
פורמלית, פילאטיס כמו כולם, עם המכשירים והתרגילים. אבל עם הבדל יסודי אחד – רק כאן נמצא גם סרגיי. לא פעם אני חושבת לעצמי תוך כדי הנפת האגן בגמישות חדשה, שכנראה רק ככה, בשיטות האלו, ייצרו את רקדני הבולשוי. כנראה שצריך לעבוד ברצינות כדי לעשות הכל בקלות כזו.

והמפרק? הוא לא ממש כמו חדש. אבל הוא כואב רק לעיתים רחוקות, ובעיקר, אני יכולה לעשות בו את הסיבוב המלא.

אז אני לא רוצה לעשות לו פרסומת, ואני גם מעדיפה שיהיה לי יותר מקום לעצמי, אבל בכ"ז מדובר בתגלית: סרגי לוקין .