כשמחלה פורצת, מנסים להילחם בה בכל הכוח, מבררים מה קורה, דופקים את הראש בקיר, מתעייפים, בוכים, מתייאשים, תוקפים את עצמינו, נעלמים. אחרי תקופה שוב מתעוררים, בודקים לאן הרצון שלנו להבריא נעלם, מבררים, בוכים, מתחזקים, נלחמים, ממשיכים, תוקפים את עצמינו, מנחמים את עצמינו, מוצאים אנשים דומים לנו, מתנחמים במילים שלהם, בעיקר מנחמים אותם או במקרה שלי אותן. מתעוררים יום אחד ומבינים שלא רוצים לקום מהמיטה יותר, בוכים, מוצאים נחמה בבן הזוג, במשפחה, על אף שהנחמה שלהם חצי אוטומטית, חצי לא מבינה. ממשיכים את החיים, מטפלים בעצמינו, יש פריצת דרך, אחריה יש חצי שנה של טראומה, פתאום הגוף בנסיגה ואת לא מבינה מה קרה לך ולו, את תוקפת את עצמך, נוברת בעבר שלך, מחפשת מקלט. מבטיחה לעצמך להיות חזקה כמו תמיד, להילחם בזה, לבנות לעצמך חיים טובים, להראות לכולם שאת יכולה. בפנים לפעמים את מקלפת שכבות של כאב, הן כל כך דקות שזה כואב, את נפצעת מהרוח, ממבטים של אנשים, ממבט על גוף של נשים שנראות לך בריאות, את צורחת בפנים, בועטת בקירות שלא קיימים, מתקפלת בתוך עצמך, רוצה לברוח אחורה. אבל אי אפשר יותר לרוץ לאחור, רק קדימה כל הזמן, נסי לתקן את העבר באמצעות העתיד, את חושבת שתצליחי? אולי כדאי שתתחילי לאהוב את עצמך כפי שאוהבים אותך האנשים שאת באמת חשובה להם?