בגיל שש הלכתי לדיאטנית הראשונה שלי, ליז. הייתי חוזרת אליה משהו כמו אחת לשנה, חיה על לחם קל ותפריט קבוע ומקנאת בכל יום מחדש בכל שאר החברות שלי שאכלו גלידה ופיצה.

לחזור מטיולים גרר בדרך כלל אמירה של אמא שלי, משהו מחוייך כמו, "בואי נלך לראות את המשקל", וככה כל הבית עבר לאוכל קל בשבילי. אני לא זוכרת את התקופה של הג'חנון לארוחת ערב שהם מספרים לי עליה, אולי מחקתי אותה כדי לא לרצות כל כך לחזור לשם ולא לעזוב אף פעם.

מתישהו הניחו לי לנפשי והייתי אוכלת את עצמי לבד. כשזה עוד היה עם תפריט שנאתי אותו, ברבאק, בכל פעם שאמא היתה הולכת הייתי פותחת את המקרר ואוכלת עוד, כי הייתי רעבה ורציתי את האוכל הטעים שלא היה רשום לי שם. אחרי זה העניין הפך לריטואל, פתחתי את המקרר בכל פעם שאמא יצאה מהבית, גם כשכבר הייתי שבעה ולא היה מה לאכול שם, הייתי מוציאה את כל הסירים ואוכלת עם האצבעות מהר-מהר לפני שאני אתחיל לשנוא את עצמי או שמישהו יגיע.

בסופו של דבר התחננתי לדיאטנית, לבכות לכרית לפני שאני נרדמת ולמלא מחברות על גבי מחברות בנאצות עצמיות לא עושים טוב לאף אחד, ואמא שלי אהבה לשפר את המצב בכך שהסכימה איתי תמיד כשהתלוננתי שהשמנתי (בדרך כלל זה היה מהתלונות שרצו בדיוק את תגובת ה"את?! ממש רזית! להיפך!")

אז דיאטנית חדשה, של קופ"ח, טובה, מפחידה לאללה, מסתכלת עלי מלמטה ואני מרגישה קטנה קטנה. היא נתנה לי תפריט ולא העזתי להמרות את פיה, אני שמאז ומתמיד הייתי על הטווח הנורמלי של המשקל שאמור להיות לי וחייבת לרדת נמוך יותר בנורמה. אולי זה היה הזמן שהיא תגיד, תראי, את לא במשקל יתר ואף פעם לא היית, בשביל מה את צריכה, אבל היא לא אמרה ואני הייתי אצלה ולא יכולתי.

אבל הבולמוסים, גם להם לא יכולתי, לפתוח את המקרר ולאכול מהקוטג' והגבינה הלבנה והפסטה ברוטב עגבניות והאורז עם הקישואים והטונה והעוגת פרג והפתיתים חסרי הטעם והבשר שנשאר משבת והעוף הקר מהמרק ותוך כדי לחשוב די די די תפסיקי תפסיקי ואני לא מצליחה להפסיק עד שאני רוצה להקיא את עצמי למוות ובורחת מהמטבח מהר.

אז הייתי אוכלת ושבוע לפני התור הייתי צמה ועושה הרבה ספורט. העיקר לשקול פחות אצלה, לרָצות, שלא תכעס עלי אלוהים.

ונמאס גם ממנה. עזבתי. ימים שלא אכלתי וימים שבלסתי את החיים. החלטות כמו מעכשיו אני מורידה מאה קילו וגם עכשיו אני מרוצה מהמשקל שלי אז אני אוכַל מה שבא לי בראש. קניתי חצאיות קטנות יותר, המכנסיים שעלו בחופש כבר לא עולות עכשיו, החולצה ההיא חודש קטנה מדי וחודש רופפת. הצילו.

ובינתיים התחלתי פסיכולוגית, כל מיני דברים שסיפרתי וגרמו לאמא שלי להשתגע ולהוריד עשר קילו תוך קצת מדי זמן. האישה שלא הפסיקה להתלונן מהיום שאני זוכרת אותנו שהיא פרה התכווצה למידות של ילדה בת 12.

ואז זה הפך לאנליזה והכל התחיל להשתחרר ולעוף וידעתי שאני לא אני עם הקילוגרמים המיותרים האלה. אז הפסקתי לאכול.

וחזרתי לדיאטנית של קופ"ח, כדי שהיא שוב תסתכל מכסא המלכות שלה ותאמר,

"זה נשמע לי כמו הפרעת אכילה."

ואמא שלי תאמר,

"כן, היא יודעת."

ואני אשב ואחייך את החיוך הדבילי וארצה למות ואשתוק.

ואז הדיאטנית תגיד,

"מעכשיו תרשמי לי כל מה שאת אוכלת."

מצוין. חזרנו למחברות ההשמצה-עצמית. כבר שנים לא נגעתי.

אז אני ממשיכה אנליזה ומבטיחה לא לחזור אליה ורושמת הכל. דברים כמו פרה מטומטמת וגועל נפש וציורים של אנשים שנראים כמוני ושוקלים מליון קילו ניבטים מהדפים ואני מנסה יותר להפסיק לאכול ולהתחיל להקיא. אני גרועה בלהקיא וזה עושה לי רע אז אני לא עושה את זה הרבה. הפסיכו לא מפסיקה לחפור לי שאני נעשית דו-מימדית, אמא שלי מרגישה שיש לה את הזכות להטיף לי מוסר למרות שהיא רזה ודפוקה יותר ממני וגם התחילה הכל, ואחרי שלושה חודשים ופחות עשר קילו אבא שלי שואל אם רזיתי.

ואז פסיכו מציבה כתנאי להמשך האנליזה דיאטנית חדשה.

הפעם אחרת, שתעזור לי ללמוד לאכול נכון וכל השיט.

שוב דיאטנית של קופ"ח, הפעם קוראים לה שיר והיא מטומטמת. יש לה פרצוף של תפוח אדמה עם איברים של בנאדם וכשאני יושבת מולה ההבעות לא מצליחות לזרום לי טבעי. אני מתעבת את הנוכחות שלה, והיא טיפשה כל כך שהצילו, ואני מסרבת להישקל עד שהיא קובעת שנעשה את זה בפעם הבאה, שהיא ישר אחרי הטיול השנתי שלי, אז במשך כל הטיול של השלושה ימים והמסעות של השמונה שעות אני אוכלת אגס, חצי פסיפלורה וופל. ואז פסיכו מחליטה שאני לא הולכת לשיר יותר.

כמעט מפתיע שבבולמוס הבא שלי אני טורפת שניצל טבעול מהמקפיא וקמח מהשקית.

ואז הדיאטנית האחרונה. נדיה. 400 שקל לפגישה ופרצוף לא נחמד בכלל, היא מספרת לי שיש לה פרוטקציות באיפהשזהלאיהיה ושהיא תאשפז אותי כשיתחשק לה. היא אומרת דברים כמו "יש לך עוד הרבה סיסמאות על אוכל?" (כן) "את אוהבת קרחות?" (אני בדיוק מתכננת אחת) ושאם אני הולכת עליה, אז חצי שנה מעכשיו זה "התאזנות על המשקל שלי."

וכמובן לרשום כל מה שאני אוכלת. המחברת השמינית שלי, אני חושבת.


אז עכשיו זה להתחיל שוב. מחדש. נדיה הבטיחה שאני לא אשמין בחצי שנה הזאת, ואני ממילא תקועה עכשיו, אז אולי אין לי מה להפסיד. לא אכלתי כמו שצריך כל כך הרבה זמן. המחזור שלי לא סדיר עכשיו במיוחד והשיער שלי נושר. קר לי כל כך, אני רק רוצה להיות כבר רזה לא, פאק, אני רוצה להיות מרוצה מאיך שאני נראית 99% מהנשים בעולם לא מרוצות מאיך שהן נראות, אז אני רוצה פשוט להיות בסדר עם מה שקורה כאן.


בפסיכואנליזה קתרזיס זה שחרור אגרסיות כדי להפחית לחץ נפשי, ברפואה המשמעות של זה היא התנקות מרעלים, סילוק חולי, לפי הגישה המוסרית זה תהליך מוסרי במהלכו היצרים הופכים למידות טובות ובתאטרון זה פשוט השילוב של החמלה והפחד שהקהל מרגיש בסוף הטרגדיה היוונית.


וזה מה שאני רוצה להתחיל לדעת להרגיש.