מדוע כאשר מוסיפים מים לטחינה גולמית, במקום להפוך דלילה יותר היא הופכת סמיכה יותר, ורק לאחר הוספת כמות רבה של מים היא הופכת לדלילה? הטחינה הגולמית, שמתקבלת מטחינה של גרגרי שומשום, מתנהגת כמו שוקולד שמוסיפים לו מים. בשני המקרים מדובר בתערובת שיש בה אחוז גבוה מאד, מעל 50%, של שמן (שמן שומשום בטחינה וחמאת קקאו בשוקולד), שבתוכו פזורים חלקיקים יבשים, חובבי מים (שברי תאי השומשום או אבקת הקקאו והסוכר). כאשר מוסיפים מעט מים, החלקיקים היבשים נמשכים אל המים ונרטבים, ותוך היפרדות מהשמן יוצרים גוש גדול של חלקיקים רטובים דבוקים זה לזה. כאשר כמות המים בתערובת גדלה ועוברת סף מסויים, כבר יש מספיק מים שיכולים להיכנס בין החלקיקים ולהפריד ביניהם. בשלב זה, הגוש הסמיך או המוצק מתחיל להפוך למשחה דלילה שאפשר לעבוד איתה. שתי דוגמאות שעוזרות להבין את התהליך, ומוזכרות בפוסט ציפוי שוקולד לעוגה בבלוג "מדע בצלחת", מתייחסות לארמון חול ולכפית בקערית סוכר. כאשר בונים ארמון חול על שפת הים, מעט מים מדביקים את חלקיקי החול היבשים זה ולזה ומחזקים דפנות הארמון. אולם כמות גדולה של מים, כמו גל גדול או דלי מים שנשפך על הארמון, מפרידה את החלקיקים זה מזה וממוטטת את המבנה. באופן דומה, כאשר ממתיקים כוס קפה או תה וטובלים כפית רטובה בכלי הסוכר, חלקיקי הסוכר היבשים נדבקים אל הכפית בזכות מעט המים שעליה. אולם ברגע שהכפית נטבלת בכוס המשקה, שמכילה הרבה מים, אותם חלקיקי סוכר מתמוססים מיד ונשטפים אל תוך הכוס.