אני בן 36. טיפוס לא שגרתי. מאד אוהב אדם בערכים ובאופי, מאד מוחצן בהתנהלות אבל בפנים מאד בודד ומתבודד - כל חיי. השבוע הגעתי לראשונה בחיי לפסיכולוג קליני. נכון, שמונה חודשים שאפשר לקרוא להם משבר נפשי ודיכאון הם הטריגר. אבל העניין הוא שלא היה למצב הנוכחי שלי אירוע מחולל.

אותו קונטרסט בין החברותי לבודד, כמו גם בין סתירות גדולות אחרות באופי שלי (ציבורי-ערכי-מחנך-דעתן-גדול בתיאוריה ובפרקטיקה פרטי-קטן-אישי. או למשל ברוך כשרונות ומלא שאיפות וחלומות בתיאוריה ובפרקטיקה חי חיים קטנים מאד, אפילו בינוניים, ולא ממצה או ממומש. או למשל מיני מאד ופיזי מאד ובפועל מלא עכבות פסיכו-מיניות ואפס יכולת לייצר אינטימיות אמיתית או רומנטיקן מול זאב בודד וכו וכו) - הן אלה שהכריעו אותי בסופו של דבר.

ההבנה ששעון החול אוזל. שאני לא מצליח לסלול דרך שהולמת את האיש הגדול שבתוכי כשהאיש הקטן מעכב אותו כל כך. ואני כבר לא ילד. והכל מתחיל לסבול מזה - קשרי המשפחה, הקשרים החברתיים, הסיפוק בעבודה ובכלל - הרווחה בחיים. מעגלים של לימוד והגשמה וצמיחה וחברות ותקווה וערכים ושמחת חיים מדבקת הופכים למעגלים של בדידות והסתגרות ועצבות ופחד וריחוק וכעס. כעס על עצמי ועל העולם. כשהאיזון בין המעגלים מופר ונוטה יותר ויותר לשלילי.כשרק מדי פעם איזה רגע מזוכך ונדיר של מנוחה אמיתית וריכוז נדיר בתוך יום יום שפתאום הוא מתחוור כבודד כל כך, עני וחסר תקווה. רק רגעים כאלה הם נחמה.

כשנדמה לך שאף אחד לא יבין וכבר אין לך כח לשתף. ואתה רק רוצה לברוח. מעצמך בעיקר. אבל כל מה שיש לך ברגעים כאלה זה בעיקר את עצמך. ואני "השכלתי" מאז שנולדתי לבנות לי עולם משלי. הוא שירת אותי כמנגנון הגנה כשלא היו כמעט אנשים בחיי וגם כשהיו המון. כשהייתי בתקופות של למידה וצמיחה וגם כשהגיעו תקופות ארוכות מדי של סטגנציה, אובר-קוולפייד, חוסר מימוש ובינוניות. העניין הוא שנגמרו לי המשאבים - הפיזיים והרוחניים - לצמוח שוב. מעגל הקסמים של שקיעה לא מתגלגל יותר למעלה. העולם הפנימי שלי כבר לא משרת אותי יותר כמו בעבר. אני רוצה להושיט יד אמיתית לעולם. למצוא את מקומי האמיתי בו לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני אובדן או מחלה או טרגדיה אחרת. או סתם לפני זיקנה.

אז נזכרתי עכשיו ללכת לפסיכולוג. נו. והשאלה שלי אליכם היא - איך מגייסים כוחות לעבור תהליך סיזיפי של פירוק כל הנ"ל לגורמים בסך הכל ב-50 דקות בשבוע? מה יכולות להשיג בסך הכל 50 דקות בשבוע אחד שחולפות מהר כמו הרוח והציפייה להן היא כמו נצח? כשכל כך הרבה מצטבר בין שבוע לשבוע, כל כך הרבה רצונות לעתיד ומחשבות על העבר? ואיך לפרק את הכל בחמישים הדקות היקרות האלה? לדבר על היום יום ועל מה שקרה אתמול או שלשום או על מגמות הרסניות של חיים שאתה יכול לזהות כבר לבד? אוף. אתה רוצה אינסטנט. ובפסיכותרפיה אין אינסטנט. הגעת בגיל 36 עם הרבה מטענים על הגב. קדם צריך להניח, אחר כך לפרוס, אחר כך למיין ואחר כך לנתח ולפרק ואחר כך למיין שוב. ואין לי כח. אני לא יודע איך לגשת למשימה הזאת. נראה לי כל כך איטי וכל כך מעט ביחס למה שאני צריך עכשיו. מאיפה מגייסים את הכח ללמוד לחיות לאט מחדש כשהתחושה היא שהאדמה בוערת לך מתחת לרגליים? שאם מחר בבוקר לא תקום ותנער את האבק מעל החיים שלך ותתחיל לחיות, ואתה לא יודע כבר איך, אז עדיף לוותר ולנסות לשרוד וזהו. ואין לי משאבים ליותר מזה. בקושי לזה יש לי, אז בלי הצעות לטיפול אינטנסיבי יותר או לשילובי מטפלים בבקשה. האם אני אמור לחיות עכשיו משבוע לשבוע? ומה בינתיים? טיפול אחד כבר עורר כל כך הרבה שדים מרבצם. מה עושים איתם בין פגישה לפגישה? מנסים להשכיב אותם לישון? :-(