אתמול ציינתי שלושים יום לפטירתו של אבי. אשתף אתכם במעט בחוויות שעברו עלי בחודש האחרון. ראשית משום שקהילה זו מייצגת עבורי מקום בטוח לפתיחות ושייכות אישית ומקצועית. שנית אני מקווה שבעיבוד תהליכים אישיים משמעותיים אני אצליח לקדם מסרים של מודעות עצמית, שיתוף קבוצתי והתמודדות פעילה – ערכים שמובילים את הגישה המקצועית שלי. אבי שחי את רוב חודשי השנה בארה"ב נפטר במפתיע תוך חמישה ימים. אחי הבכור ואני טסנו והספקנו להיפרד ממנו ביומו האחרון. למחרת אמא שלי התאשפזה בשל דלקת ריאות שהוזנחה משך חודש. במהלך השבוע בארה"ב ארגנו את ההטסה של אבא שלי לקבורה במושב בית זית, נוף ילדותי. את אחי האמצעי, שגר בארה"ב ושסעד את אבא שלי במסירות בימיו האחרונים, הבהלתי לחדר מיון בשל חשד לאירוע לב בלילה לפני חזרתי לארץ. בהחלט רצף אירועים המהווים לחץ ודחק קיצוניים והעונים למאפיינים של משבר. חוויתי באופן ישיר ועוצמתי מציאות הממחישה את העקרונות התיאורטיים שאני עוסק בהם למעלה מ- 20 שנה. לאחרונה פורסם מחקר המתאר תופעות של דחק פיזיולוגי ונפשי בקרב בני זוג המטפלים בחולי אלצהיימר. אימי טיפלה באבי מספר חודשים לפני פטירתו. תקופה של שחיקה בשל החמרה במצבו הבריאותי, ריצה לבדיקות מרובות וחודרניות, תחזוקה יומיומית, מעמסה כלכלית, חוויות של סבל וכאב והתמודדות עם אי ודאות ומצוקה מתמשכות. בנוסף לגורמי הסטרס על בריאותה היא הזניחה את הטיפול העצמי. חל מעבר קיצוני מהיותה מטפלת בלעדית למטופלת שהתאפשר כשבניה התפנו לתמוך בה. במהלך אותו שבוע נדרשנו שלושת האחים לחלוקת תפקידים נמרצת. מבלי לפרט את רצף האירועים, כאן נחשפתי לנושא המשמעותי ביותר עבורי, בחירת התפקיד. תורת הפסיכודרמה ותהליכים קבוצתיים נשענים על העיקרון שהמשפחה הינה הקבוצה הראשונית של האדם. עם לידתנו המשפחה מעניקה לנו תפקיד המושפע ממאפיינים רבים כגון: סדר הלידה, יחסי ההורים, ואישיות הילד. במידה רבה על רקע דינמיקה משפחתית מורכבת ולא מודעת התפקיד בוחר בנו. כלומר הילד ממלא תפקיד על מנת לשמור על שלמות המשפחה. למשל, אני הבן הצעיר במשפחה, הבאתי לבית שמחת חיים. התינוק והפעוט הפעלתן מרכז סביבו אנרגיה שמפיגה את המתחומאבקי הכוח שהצטברו במשפחה. בעודי מדפדף בדמיוני באלבום המשפחתי מוכרים לי תפקידים כגון: מגשר סכסוכים, מפשר, מתווך תקשורת מכבדת והקשבה ומעודד אופטימיות. עם השנים תפקיד זה התעצב לזהות אישית ומקצועית מגובשת. נדהמתי לגלות עד כמה בשבוע זה בארה"ב נשאבתי למלא את תפקידי הראשוני במשפחה, הילד המפשר, אך בעל כורחי התווסף לו מחיר נוסף – "הילד החולה."  במהלך השבוע נאמר לי רבות: "אסור לך להתעצבן...", "אכלת, ישנת מספיק?" "אולי תלך הביתה לנוח...", "אל תיקח ללב...". הדפתי התייחסויות אלו כדי לדחות אותם מהדימוי העצמי שלי. בשבוע זה זיהיתי כיצד מצבים רגשיים טעונים מעוררים תגובות גופניות עוצמתיות. רעד בגוף, מערבולת בעומק הבטן, סחרחורת בראש, ובחילות. יתכן ומצב הדחק הקיצוני שאני שרוי בו גובה מחיר בריאותי? האם אני שולט בעצמי? האם אני מסוגל לטפל בעצמי? התפקיד שסייע לי להתמודד בהצלחה במשבר זה הוא – האני הבוגר, הפסיכולוג, המטפל, הפסיכודרמטיסט. המודעות לכך שאנו כמשפחה חווים אירוע משברי אינטנסיבי ומצטבר. האירוע מקצין את התכונות האישית שלנו. המשבר מציף את הדינמיקה המשפחתית הלא מודעת. השתדלתי להתבונן במתרחש מהצד בעודי חווה עוצמות רגשיות שמעולם לא פגשתי. הייתי במצב מודע ומכוון של שמירה לשלמות העצמי, הישרדות. לאחר שקמנו מהשבעה, אירגנתי עם אמא שלי את הקמת המצבה, הסדרתי את חשבונות הבנק של אבי והגעתי לביקור אצל הרופא המטפל. זיהיתי סימנים קלים של התעוררות דלקתית. ההתמודדות הפעילה שלי באה לידי ביטוי בארגון לוגיסטי ונמרץ, מודעות למצב, שיתוף רגשי במעגלים אישיים ומקצועיים, אכילה מאוזנת ובריאה, כתיבה, מוסיקה, זיכרונות חיוביים והתפנות לספורט והרפיה. במפגש משמעותי עם קולגות בקורס "התמקדות" בחנתי את התפקיד שלי במשפחה. הבנתי עד כמה חשוב לי לא לפעול מהמקום של "הילד החולה". דמות זו מעוררת מיד תנוחה של כיפוף, התכנסות והגנה על הבטן. היא מלווה ברגשות של תלות, חולשה וחרדה. ניסחתי לעצמי משפט פרו-אקטיבי ובונה. ראשית המשפט עודד אותי לפנות לייעוץ רפואי ללא דיחוי, להתמקד בכך שטיפול מוקדם מגביר את קצב השיפור, המצב בשליטה. משפט זה מלווה אותי ביום יום ומנחה אותי לפעול ביתר אסרטיביות, לארגן סדרי עדיפויות, ולצמצם גורמי לחץ. "אני מטפל בעצמי ממקום של זקיפות".