יוסי וענת הם זוג הורים טובים-עד כמה שזוג הורים צעירים יכולים להיות כאשר הבן הבכור שלהם אובחן כילד שיש לו קווים אוטיסטים

ענת ויוסי הם "מלח הארץ": ענת מהנדסת תוכנה ויוסי מהנדס חשמל-זוג מוצלח שהעתיד הוורוד היה מובטח להם.
כשהתבשרו שענת בהריון לא הייה גבול לשמחתם ולשמחת הסבים והסבתות -נכד ראשון, בן, וודאי שיהיה מוצלח ויפה כמו ההורים.

אף אחד לא חשב על משהו אחר רק על עד כמה יהיה הילד נהדר-חכם-ילמד טוב ויגשים את כל התקוות שתלו בו כולם.
החדר כבר חיכה לו וכן "האוניברסיטה "וכל ה"מוביילים "שיפתחו את הכול כך מסוכן-הם "הפכו את הראיה והשמיעה והמישוש -שיהיה כמו שכולם מצפים.

וירון נולד, ילד יפיפה, ילדי מלאכים מכנים אותם, עדין ושקט ונינוח ולא היה גבול לשמחתם אבל בכל זאת לא ממש .
ירון לא הגיב לקולות וצלילים של ההורים, לא חייך אליהם, לא הושיט ידיו הקטנות לקראתם, לא קרא לסבא ולסבתא שיבואו ויחבקו אותו, הוא נשאר בעולמו שלו -כאילו אדיש ומנותק.

ההורים המאושרים לא כל כך הבינו וכשהבינו לא הסכימו לקבל את רוע הגזרה.
מרופא לרופא, מנוירולוג לנוירולוג : שמא תהייה בשורה אחרת-לא הורים שכאלה ירימו ידיים.
קלינאית תקשורת,ריפוי בעיסוק,פיזיותרפיסטית הכול כדי שהגרוע מכל לא יקבל אישור שיש להם ילד אוטיסט.

והחיים, להם קצב משלהם ונולד להם עוד בן.
בתחילה חששו שמא הילד יהיה דומה לאחיו הבכור, אך עם הזמן גילו שהילד השני מתפתח בצורה רגילה, צוחק ושמח לקראתם, אוהב ומחבק.
יוסי וענת בדאגתם האדירה ובאהבה ומסירות אין קץ עשו את הכול כך צפוי ועם זאת את הכול כך מסוכן -הם הפכו את בנם השני לבן הבכור.

הפעם לא יעקב דורש את הבכורה אלא ההורים מגישים לו אותה אבל -המחיר הוא גבוה מאוד.
תמיר הפך לבן בכור, ללא זכויות של בן בכור: הוא היה צריך לשמור על אחיו, להיזהר שלא יקרה משהו לירון, להיות לו למורה ומלמד ולהיות בן נאמן וממלא ציפיות להוריו.

ותמיר ,רק בן 5 וחצי, החליט שגם הוא רוצה להיות "אוטיסט" והפסיק לתקשר עם הסביבה .הוא החל לסגל לעצמו גינונים של אחיו הבכור, וכך זכה גם הוא להתייחסות אוהדת וסלחנית מצד הוריו.
תמיר לא השתתף במשחקים בגן, לא ענה כאשר דיברו אליו ולא היו לו חברים.
הוריו לא הבינו מה קרה לבן ה"מוצלח" שלהם והחלו לכעוס ,וככול שכעסו יותר כך תמיר התכנס יותר ויותר בעצמו.

הוריו של תמיר הביאו אותו לטיפול רגשי בהבעה ויצירה. בתחילה תמיר לא שיתף פעולה הוא שיחק לבדו, לא התייחס אלי כלל וכל הזמן מלמל לעצמו בקול לוחש מילים לא נשמעות.
ככל שהטיפול המשיך תמיר החל לבטוח בי, הוא ראה את הקבלה האין סופית שלי אותו, את הרצון האמיתי להיות לצידו ולעזור לו ככל שיידרש.
לא היו דרישות ולא מטלות שנידרש לבצע, הייתי שם רק עבורו ובתנאים שלו. ותמיר החל לשתף פעולה לספר מה עובר עליו בגן ועם החברים, ליצור ומעל לכל לצחוק.
הוא הפסיק לחקות את התנועות של אחיו והחל לשתף פעולה בגן וליצור קשרים חברתיים.
כשההורים הבינו שהעמיסו עליו מטלה ענקית וקשה, החלו להתייחס אל תמיר כמו ילד שנולד לסיטואציה קשה אך לא בלתי אפשרית .
הם החלו לטפח אותו לא כפי שהיו מטפחים בן בכור אלא כפי שמגיע לו כתמיר- אח לילד אוטיסט.