כל כך קשה להסביר מה עוברת משפחה, ובעיקר אני האמא שהבת שלה שונאת את עצמה, שונאת את איך שהיא נראת. שונאת את החיים .
כולנו עברנו את גיל ההתבגרות הקשה ובאמת גם אני שנאתי את עצמי. אבל פה מדובר במשהו אחר הרבה יותר משמעותי. 
השבוע חגגנו יום הולדת עגול לאמא שלי, לקחנו מסעדה מפוארת הזמנו את כל המשפחה והחברים , היינו אמורים להגיע לשם בשבע בערב לפני כולם , דנה (שם בדוי) הבת  שלי התחילה להתכונן כבר בארבע, מקלחת, חפיפה , פן ובגדים... היא החליפה כעשרים חולצות, מכנסיים, שמלות, נעליים, כלום לא מצא חן בעיניה. הכל נזרק על הרצפה , וברקע הצרחות שלה , או יותר נכון השאגות שהיא מכוערת .
 השעון תקתק וכבר היינו אמורים לצאת אבל היא עדיין לא מצאה את הבגד הנכון שתאהב, אם רק הייתם רואים כמה היא יפה, אבל מה זה משנה אם היא לא רואה את זה. 
בבית היה  גיהנום , כולם לחוצים , כולם עצבניים, רוצים לצאת להגיע בזמן. בשש וחצי היא מצאה משהו ללבוש שהיה מבחינתה ברירת מחדל, ואז התחילה להתאפר , התחננו שתיקח את האיפור איתה לדרך , אבל אין עם מי לדבר , בשבע ולצי רגע לפני שיצאנו מהבית , היא הביטה פעם אחרונה במראה , והתחילה לבכות שככה היא לא הולכת , ולא רוצה לבוא , כן חברים היא נשארה בבית, לא עזרו התחינות והבקשות שלנו,  מיהרנו למסעדה לחגיגת יום ההולדת, אימי כעסה מאוד שאחרנו ושדנה לא הגיעה, כל המשפחה היתה עצבנית, כי דנה חסרה הנכדה היחידה במשפחה , כולם בנים . וכל הערב היה די עגום.  זה קצה הקרחון של מה שקורה אצלנו.
מבטיחה להמשיך לעדכן אותכם ... אוהבת ליה