בבקשה, תניחי לי, עזבי אותי, בבקשה,  תניחי לי בבקשה.
כמו שד, כמו דיבוק כמו טפיל, כמו סרטן בנפש היא לא עוזבת המחלה הארורה הזו.
בבקשה אני רוצה להיות בסדר, לא רוצה את האנורקסיה בתוכי, אני רוצה להצליח לאכול.
אני מקנאה אני כל כך מקנאה, אנשים יושבים, אוכלים, צוחקים נהנים אני רוצה גם, שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה ויגיד לי שזה נגמר, שזה לא אמיתי.
שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה ושזה יעלם מתוכי, אני רוצה להצליח לאכול, איבדתי שליטה אני גמורה, זה הורג אותי, בבקשה אני רוצה שיעזרו לי,אני רוצה שיעזרו לי לאכול. אני לא יכולה שלא להיכנס לאטרף מול אוכל, גופי רועד אני מפחדת פחד מוות.
___________________________
שואה הוא אמר לי.
"מה? ככה אני נראית? כמו מישהו משם?"
"כן" הוא ענה.
שתקתי. ידעתי שזה מגעיל אותו. העצמות הבולטות, ללא חזה, ללא שום דבר שופע. גם שמחת החיים שלי אינה, הופכת אותי לכמו גופה מהלכת כאן.
אני מתה מבפנים, רק נושמת מבחוץ, מנותקת מבפנים, רק רואה שומעת מבחוץ.
היא השתלטה עליי.אני עייפה מזה, בבקשה שיעלם מתוכי, בבקשה אלוהים, בבקשה.
____________________

הייתי במיון שבת שעברה, היה לי דופק 41 לחץ דם נמוך, כואב לי לשבת ולשכב, העצמות הבולטות מזכירות לי כל פעם מחדש את הכאב, אבל הכאב בלב חזק יותר.
אין לי כוח ללכת, אני עייפה נורא.
אין לי כוח להתמודד מולך אנה. שחררי אותי, אל תלחשי לי עוד דברים רעים, אני לא רוצה לשמוע, ואני אוטמת את אוזניי אבל היא צורחת חזק לתוכן.
בבקשה תשתקי, תני לי לאכול,תני לי לחיות נורמלי.
אני לא זוכרת איך חיים נורמלי, אבל אולי אני אלמד.