כשבודקים בן אדם כמוני, שכמה חודשים לא למד ולא עבד, יכולים לחשוב שיש ותמיד הייתה לי מחלה גנטית ש'התפרצה', והפכה אותי ללא תיפקודי, כפי שכתוב לי בטופס של הביטוח הלאומי. מצד שני, יכול להיות שהאבטלה, והלחץ בגללו עזבתי את בית-הספר מלכתכילה, ובנוסף לכך התגובה השלילית שעזיבת ביה"ס עוררה הביאו אותי לקליימקס ריגשי שמצד אחד התבטא באלימות (מודעת) כלפי עצמי, ומצד שני בתחושת אופורייה כתוצאה של לחץ, שגרמה לי לחשוב שאני יותר 'משוחרר' בלי המיסגרת. ואני חושב שהיה מקום לדובב אותי ולנתח איתי את המצב, גם אם אני עשיתי שגיאות בלהסביר את עצמי אל מול הסגל המיקצועי. לכל הפחות, ציפיתי לאיזושהי תחושת ביטחון, ושמירה על האמון שנתתי בצוות בכך שסיפרתי על בעיות שלי (גם כשבדיעבד הבנתי שהבעיות האישיות שלי לא היו נושא השיחה, אלא ניסו לבדוק את הקריטריונים למחלה\הפרעה נפשית).