חמשת העקרונות של הבראת הגופ-נפש

בקיץ האחרון הגעתי לגיל 60 ואני מוכרח להודות שעדיין קשה להתרגל למספר הזה והדימוי של הזיקנה שהוא יוצר אצלי. כשאני מתבונן לאחור לתקופת הנעורים, אני ניזכר במידה לא מבוטלת של חרדה בתחושה שהמיספר הזה עורר בי עם כל הקונוטציות של הזיקנה, חדלון ומוות.
אני יודע שגיל 60 בימינו זה ה 45 החדש אבל כאן מדובר בדימויים קולקטיביים ולא בכדי הביטלס שרו על גיל 64 כאילו מדובר בזיקנה מופלגת (ראו למטה). האם עדיין תאהבי אותי כשאהיה בן 64? שואל פול מקרטני בדאגה ואני זוכר את התחושה הלא נוחה של מבוכה כי מי מתעסק בגיל כזה עם אהבה?
אני מזכיר את הגיל שלי מתוך רצון לתת הקשר אמיתי לעניין הבריאות שלי שלפני חודש הגיע למצב של שפל מאד מדאיג. כל כך מדאיג שלא נותרה לי ברירה אלא לשנות את המצב ובמיקרה שלי זה אומר אוברול רציני. זה לא רק שאלה של הרזיה שכמובן היתה פותרת כמעט את כל הבעיות של הסינדרום המטאבולי שלי הכולל לחץ דם גבוה, סוכרת מסוג 2 ,שומנים גבוהים בדם וכל הנילוה למחלות הללו. אני אומר מחלות אבל הרגש שלי מתקומם למשמע המילה הזו.

חולה? מי? אני? מה פתאם. יש קצת בעיות פה ושם אבל ברוך השם, לא נורא. סך הכל, אינני צעיר כל כך ומותר בגיל 60 לא להיות במיטבי. לא? אז זהו. זו השאלה. וזה הזמן הנכון לשאול אותה.
באיזה אפן אני רוצה להיזדקן. ביסורי תפת תוך הידרדרות מואצת לעבר החדלון או בצורה מכובדת איטית תוך שמירה על ערנות וחיוניות עד הסוף הבלתי נימנע.
למרות התשובה לשאלה כזו היה אמור להיות מאד ברור, הרי שבפועל די ברור שרובנו בוחרים בדרך הראשונה. על כך יעידו בתי האבות שלנו אשר מלאים בזקנים תשושים, מלאי יסורים ומכאוב.

חלק מתופעות המדכאות של הזיקנה ובמיוחד של הזיקנה המופלגת קשורות כניראה גם לעניין של גנטיקה ואולי גם קצת למזל אבל אין ספק שהידע העצום שהיצטבר בתחום הבריאות והרפואה בשלושים השנים האחרונות מאפשר כיום הבנה שזה לא חייב להיות כך.
די ברור שיש כיום הרבה מאד כלים לשנות את התפיסה שמחברת בגרות וזיקנה עם מחלות, מכאובים ואין אונים.

כאן נישאלת השאלה. למה, למרות כל הידע העצום גם של הרפואה המסורתית וגם של הדיסציפלינות האלטרנטיביות אשר החלו לקבל מעמד מכובד יותר ב20 שנה האחרונות, עדיין הבורות שלנו לגבי מהי בריאות אמיתית היא כה גדולה?
למה בתי החולים שלנו במקום להיתרוקן בהדרגה מתמלאים עד אפס מקום ומצוקת המקום הולכת וגדלה?
האם זה רק בגלל גידול טבעי באוכלוסיה לעומת מספר המיטות או שמא יש כאן יחס הפוך בין תוחלת החיים העולה לבין מידת הבריאות הכללית שלנו המתדרדרת בהתמדה?
מה היא בעצם בריאות אמיתית? איך אנחנו תופסים את הגוף שלנו ואת הסביבה שלתוכה הוא נולד?
האם לא קיימת בתרבות האנושית סתירה עמוקה בין הרצון לחיים מאושרים ובריאים לבין המצב החולני של התרבות שיסדנו במשך אלפי שנה ?
האם התרבות שלנו בנויה על עקרונות שמקדמים חיים של שפע, אושר כבוד לסביבה, יצירה ושלווה נטולת לחצים מיותרים?
או שמא בנינו עולם מלא בסתירות, בתחרות קטלנית שבה יש מקום רק לקומץ קטן של מנצחים לעומת המון שהפסיד את המישחק עוד לפני שהחל בו כי הוא אינו קובע כלל את החוקים?
מי כן קובע את החוקים של התרבות שלנו ולמה יש לאלה שקובעים אותם אינטרסים שלא נהיה בריאים?

הסיבה שאני שואל את עצמי ואותכם ידידי הקוראים, את השאלות האלו היא הידיעה הברורה שללא הבנה של המכשולים הרבים שהתרבות שלנו מערימה עלינו בדרך לבריאות שלמה, אין סיכוי להתמיד במאבק למען השינוי הגדול הנידרש על מנת לצאת מחשיבה מכשילה ומלאה בהדחקות לגבי הבריאות שלנו,לעבר חשיבה חיובית אמיתית שיש ביכולתה להבריא את המצב.

מה שאני מנסה לומר הוא שבריאות האישית שלנו עוברת דרך ההבנה של החולי הקולקטיבי של התרבות שלנו.
הבנת הסיבות האמיתיות של החולי הקולקטיבי מאפשר לצאת מהמישחק המטופש שניכפה עלינו באמצעות התרבות שלפי הצווים התת מודעים שלה עלינו לציית לחוקים שלה בכל מחיר גם אם זה ניראה לנו לא שפוי.
ההתניה העמוקה היא שעלינו להישתתף בטירוף הקולקטיבי ואם לא נשחק על פי הכללים שניתוו עבורינו, אז אין לנו סיכוי אמיתי לנצח.

אלא שלדעתי זה בדיוק ההפך. הדבר הראשון שעלי לעשות בדרך אל הבריאות השלימה היא לנתק את הקשר בין ההתניות הקולקטיביות של התרבות לבין השאיפה לבריאות אמיתית הכוללת בתוכה את הגוף-נפש ואת הסביבה בה אני חי. אין לי ברירה אלא למצא דרך לבנות בעצמי את התשתית החדשה לדרך יותר שפויה הנשענת על חשיבה חיובית אמיתית נטולת אשליות והדחקות.
כמו בתכנית השניים עשר השלבים של אלכוהוליסטים אנונימיים, השלב הראשון הוא להודות שיש בעיה.
עלי להודות שעדיין קשה לי אפילו עם השלב הראשון הזה שלדעתי מהווה את התנאי ההכרחי לכל תכנית הבראה רצינית. בלי שאודה שיש בעיה, לא אוכל ללמוד מה ההיקף שלה , מה מידת הנזק ואיך עלי להיערך לטפל בה.
זהו למעשה מבוא לתכנית כללית של הבראה הבנויה על חמישה עקרונות פשוטים אשר מצאתי אותם כעקרונות שיכולים לעזור לי לבנות מערך שלם של היתיחסויות חדשות לכל עניין ההבריאות שלי.
חמשת העקרונות הללו הם:
1. אמונה וחזון
2. ידע
3. תנועה
4. הבעה ויצירה
5. אינטראקציה וקומוניקציה

לא אכנס כרגע לעומק של ההסבר לגבי העקרונות הללו כי כל אחד מהם יכול למלא ספר שלם אך בקצרה אבהיר במה מדובר.

1. העקרון הראשון מתיחס לצמד של מושגים שלדעתי הולכים טוב ביחד. קשה לקיים חזון ללא אמונה והיכולת לראות את העתיד שלדעתי היא המהות של החזון, זו אמונה שהעתיד שאותו אנחנו רואים בעיני רוחנו אכן בר מימוש.
לדעתי קיים יחס מאד הדוק בין היכלת שלנו להאמין בשלם המכיל את אוסף הפרטים שמרכיבים אותו לבין היכולת לבנות מערך של הדדיות המאפשר למצא איזון בריא בין הפרט לכלל. בריאות אמיתית לא אפשרית בחברה שאיבדה כל זכר לערבות הדדית.

2. ידע הוא העקרון השני והוא מתיחס לצורך להבין, לחקור ולשאול את השאלות הנכונות שהן כידוע מכילות כבר חלק מהתשובה.
כיום בעידן האינטרנט, ידע הפך להיות נגיש באפן כמעט טוטלי וכמעט שלא נותרה לה לנו האופציה להישתמש בתירוץ של חסר ידע כסיבה לאי עשייה.
כאשר נדון בעקרון הזה בהרחבה נוכל להציץ קצת אל מקורות הידע ואל הדרכים למצא עובדות ומחקרים שבעיני חיוניים מאד להבנה של כל אותם הפרטים הקשורים לבריאותנו הספציפית

3. העקרון השלישי מדבר על התנועה הפנימית שבתוכנו גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית. על הקצב הפנימי של גופ-נפש ועל מקצבי החיים כגון זרימת הדם, דופק הלב, מחזור חילוף החמרים וכו'.
על היחס בין הזרימה של הדם וקצב הלב לבין ההקשבה לקצבים של החיים מסביבנו. אנו חיים בעולם דינמי. שום דבר איננו סטטי. סטטיות יותר מכל מעידה על שיבוש תהליכי החיים ועל מוות. הכל נמצא בזרימה מתמדת ומשתנה ללא הרף אך יחד עם זאת קיים איזון מופלא שהוא כמובן איזון דינמי.
כולנו מכירים איזונים דינמיים בחיינו מעצם היותנו. ההליכה שלנו היא איזון דינמי של הגוף ואפילו עמידה שניראית לכאורה סטטית היא מצב מאד דינמי השומר על היציבות שלנו למרות משיכת כוחות הגרויטציה.
איך למצא את הקצב הנכון שלנו בחיים ואיך לומדים להאיץ או להאיט את המקצבים השונים של היים שזורמים בתוכנו ודרכנו. מהו הספורט הנכון לנו ואיך להימנע ממלכדת החובה של מכוני הכשר. אלו ועוד ידונו במאמר השלישי.

4. הבעה ויצירה חיוניים לבריאותנו לא פחות מכשר ותנועה. למרות שיצירה לא תתכן ללא הבעה כלשהי באמצעות אחד החושים שלנו הרי שההפך אינו נכון בכרח. לא כל הבעה היא בכרח יצירה
למרות שיש לה ערך עצום בקומוניקציה בכל הרמות.
מחקרים רבים מוכיחים שלא טוב"לשמור בבטן" את כל הרגשות והתחושות ואין זה משנה כלל אם הם" שליליים, או "חיוביים". אני שם את התארים הללו במראות כיוון שעצם מתן איפיונים של טוב ורע לגבי רגשות נוטה לחסום את ההבעה שלהם. בעקרון הרביעי אשתדל את לבאר את היחס בין יצירה והבעה יותר לעומק ואת האפן שבו שניהם עוזרים לבריאותנו הנפשית והפיזית.

5. אינטראקציה וקומוניקציה קשורות לעקרון הקודם של הבעה ויצירה אבל כאן ברצוני לשים דגש על הצורך בקהילה של אנשים כמונו אשר רוצים להגיע לאותם המקומות.
בניית הקהילה מעולם לא היתה קלה יותר מאז הופעת האינטרנט ורשתות החברתיות.
ולמרות הפופולריות העצומה של פייסבוק, יוטיוב והטוויטר, עדיין יש הרבה מאד אנשים שאינם מבינים את הצורך בקומוניקצה שמובילה לאינטראקציה חברתית בכל מיני רמות עם כל היתרונות המרובים הקשורים לחוויה של הרגשת שייכות לקהילה אוהבת.
זה נכון אמנם שיש אפשרות להרגיש תמיכה מצד החברים שלנו הלא וירטואליים ואינני טוען שלא תתכן תחושת שייכות בקהילות שאינן קשורות בהכרח לאינטרנט ורשתות החברתיות .
בהחלט יש אפשרות להיעזר בחברים האמיתיים שלנו ובבני המשפחה אך יש מימד נוסף באינטראקציה עם אנשים החווים את אותן החוויות כמ שלנו וזה לא בהכרח אפשרי עם בני משפחה או חברים שהרבה פעמים אין להם לא את הזמן הדרוש או את האמפטיה הנובעת מ"אחים לאותו המאבק".

כאמור זהו רק מאמר מבוא ובמשך השבועות הקרובים אגע באפן יותר מפורט בכל אחד מהעקרונות הללו שאותם מצאתי כמתאימים לי ביותר.

כמה מילים של התנצלות מראש על הסיגנון שלא לגמרי קוהרנטי שבו אני לפעמים פונה אליכם הקוראים בלשון יחיד ולפעמים אני קצת " מרצה" ופונה לאיזה קהל דמיוני. אז ברצוני שתדעו שבכל מיקרה אני בעצם פונה בראש וראשונה לעצמי כי כאמור אני מאמין שלפני הכל אנחנו צריכים לבער ולשכנע את עצמנו שמה שאנו עושים הוא נכון לנו ואם זה נכון לעוד אנשים חוץ מעצמנו אז הרוחנו כפול.
תודה על הנוכחות
יוסך ראלט