אני נחשב לאובססיבי (לא אובחנתי - אמרו לי, מגיל 8 בערך). לאחרונה גיליתי איזשהו תחום עניין חדש, בעקבות התנסות חווייתית שהייתה לי איתו - הייתי סקרן לגביו, אז יום אחד פשוט יצאתי ונחשפתי אליו (בתור צרכן אמנות). תמיד עניינו אותי אמנים יוצרים - וגם אני בעצמי מנסה ליצור דברים משלי, אבל את האמת, אני לא עד כדי כך פרודוקטיבי, כי קצב העשייה שלי הוא מאוד איטי.

הקטע הוא, שאני מאוד מתעניין כרגע באותה יצירה - יותר נכון, מכלול של יצירות שנחשפתי אליהן - ואני מפחד להיקשר אליהן יותר מדי ושזה באיזשהו שלב יימאס עלי.

על מה לא חשבתי, בעקבות אותה חווייה משנת חיים. חשבתי ללמוד פיתוח קול וגיטרה, כדי שאוכל להעריך גם דברים שאני עושה לבד בעצמי, ולא רק מה שאחרים עושים. חשבתי לשנות דברים בפרזנטציה ובמראה החיצוני שלי, כדי שאני אפסיק להיות עסוק בפרזנטציה של ההרכב שראיתי, וארגיש יותר בנוח בתוך עצמי. חשבתי לקבל אבחון מחדש כדי שאני אוכל להתמודד עם הכפייתיות בעזרת איש-מקצוע, רק כדי שאני לא 'אהרוס' לעצמי את הדבר שאני כ"כ אוהב כרגע ע"י התעסקות-יתר איתו. יש לי כוונה רצינית במידה מסוימת לרכוש טאבלט, כדי שאני אוכל לצאת יותר החוצה בזמן שאני על המחשב, וכך להפחית את עומס המחשבות. חשבתי גם דברים בכיוון ההפוך, כגון - לעבור לגור בעיר שממנה מגיע ההרכב, לא בשביל לספוג את ההרכב, אלא יותר את העיר עצמה ואורח-החיים שלה - ועדיין יש לי כוונה רצינית לגבי מקור הכנסה בכדי לרכוש את היצירות האהובות עליי באופן חוקי. אבל למעשה, ברוב הזמן אני יותר משתדל להימנע מחשיפה לאותו קאנון יצירה, יותר משאני משתדל להנות ממנו. אני נוטה לראות את המצב כסוג של כפייתיות הפוכה - כפייתיות נגד כפייתיות. יכול להיות שאני עונה לעצמי בתוך אותן השאלות והתהיות שאני מעלה כרגע, ובעצם פיתחתי איזשהו סוג של סגפנות מגיל צעיר בגלל שאמרו לי שאני אובססיבי, ואני צריך פשוט להתחיל להנות מדברים?

נשמע כאילו אמרתי את הכל בקטע אירוני - בגלל השורה האחרונה - אבל באמת שזה מרגיש לי מורכב.