למה סדנת הכתיבה משחררת
ולא רק מספקת כלים ומיומנויות


ג' הגיעה לסדנת הכתיבה שלי כדי "להתגבר" על שרידי שפת האם האנגלית שלה. היא רצתה לכתוב מדריך למלצרית, ואף התחילה במלאכה. תוך-כדי גילתה שבהחלט כדאי לחדד (אבל איך? זה לא תמיד ברור), וגם שכדאי מאוד לסחוף את הקורא (אבל איך נשמעים מעניינת כל הזמן?) ואפילו קצת הומור פה ושם רצוי מאוד (אבל איך מרשים לעצמך לחרוג מהכללים כשאת ילדה כ"כ טובה וקפדנית?).
ג' באה לסדנה כדי לרכוש את המיומנויות המרכיבות את הכתיבה, כדי שהיא תזרום באפיק האפקטיבי. ממפגש למפגש הטקסט שלה התחיל לנשום ביתר חופשיות. האוויר חדר נקי יותר ויותר מחלקיקי אבק טקסטואלי. הוא חדר גם עמוק יותר ויותר והותיר לה מקום להתמקד בנקודות חשובות, בלי לדהור קדימה בבהלה.

ואז יום אחד...
טוב, זה לא באמת קרה ביום אחד, אבל היה יום שבו ההישג פרץ מתוכה החוצה.
יום אחד, במפגש עצמו, עבדנו על עריכה חוזרת ונשנית של טקסט. ח' השתמשה בכתיבה בתבנית של מועקת ילדות, שמלווה אותה גם היום. צל שהפריע גם בכתיבת המדריך למלצרית. היא כתבה בנימוס גדול. מִשִכתוּב לשכתוּב השלכנו מהטקסט קליפה אחר קליפה ולבסוף...

זה פרץ בהומור מטורף. היא צחקה על פרטי המועקה, החליפה להם לוקיישן והייתה גאה בעצמה. ועדיין, היה המון מקום לשיפור. נתתי לה שיעורי בית על אותו טקסט.
בערב ג' התקשרה אלי (אירוע היסטורי בפני עצמו כשמדובר בבריטית שכמותה) נסערת ונרעשת. "אני חייבת להקריא לך מה שכתבתי". היא קראה, ואני צחקתי.
"אני מרגישה משוחררת" ג' שאגה בטלפון "את לא יודעת מה זה".

מסתבר שבין אם מדובר במשורר או סופר, ובין אם בכותב קורות חיים או מכתב – תוך כדי הסדנה מגלים שרכישת מיומנויות הכתיבה לא רק מקנה כלי רב עוצמה, אלא התהליך משולב בתהליכי שחרור אחרים. לסדנת הכתיבה יש תופעת לוואי משגעת של שכתוב הסיפור האישי לטובתך.

שוב מסתבר ש'האני הכותב' שזור ב'אני' האחרים (המרגיש/החושש/הרוצה/היכול).
ככה שעל הדרך, פשוט מרגישים הרבה יותר טוב.


סדנת כתיבה לבריאות תפתח בפברואר.
אפשר לפנות אלי במייל [email protected]