אח חנוכה הרשע. עוד מעט ואני בעצמי מתגלגלת כמו סופגניה. מה יהיה עם החג הזה מה? והילדים דורשים לעשות לבד בבית עוד ועוד לביבות וסופגניות, ופה מסיבה ושם הדלקת נרות, ופה אירוח ושם מארחים..איך אתם שורדים את זה??

כמה אני מקנאה ברזות האלה האוכלות מכל הבא ליד ללא מודעות וללא ייסורי מצפון. לו הייתי יכולה, תבנית שלמה של סופגניות ולביבות היתה מוצאת דרכה לקיבתי ולשמחתי. אבל איפה אני ואיפה זה? כל סופגניה נאכלת ל-א-ט, מחושבת, מדירה את שנתי. כל לביבה המביאה את חברתה-שכנתה-גיסתה לפי מכווצ'צ'ים לי את הלב. ומהדקים לי את הג'ינס.

ואז, כשזה סוף סוף ייגמר - טראח! אזני המן. אה ופירות יבשים ואז פסח שמגיע מוקדם השנה.  אח החגים היהודיים הסובבים סביב המטבח. מעניין אם גם בדתות אחרות המזון תופס כזה מקום עיקרי במנהגים ובחגיגות.
אני משערת שכן.
השאלה אם זה גם כזה טעים ומפתה.
כי איך אפשר בכלל לעמוד מנגד לסופגניות העסיסיות האלה, בעלות המילויים המגוונים והמשתנים, העונות לחיכו של כל אחד ואחת מאיתנו?
אין מילוי שלא קיים, מאלכוהול, דרך קפה ועד מתוק מתוק, אפילו כנאפה, חלבה וטירמיסו!
ואיך עוד לא חשבו על סופגניה במילוי קרמבו או גלידה?
רק מלכתוב את זה אני מזילה ריר..

פעם חגגתי בארצות הברית את חג ההודיה. זה עם תרנגול ההודו. זה היה קל כי החג עצמו מאד חיובי, חם וקיטשי אבל האוכל כל כך מגעיל שכמעט צמתי.

אז כל יום חנוכה שעובר אני מעודדת את עצמי ב-מחר נצום - מה שכמובן לא קורה (על מי אני עוב'דת? אפילו ביום כיפור אני כבר לא צמה הרי..) וכל יום זה עוד ויתור לעצמי - ועוד הלקאה עצמית - ועוד יותר צפוף בבגד - ועוד יותר משתקף משהו שאני לא אוהבת במראה - ועוד יותר אני מבואסת מעצמי -ועוד יותר אני חרדה לעלות על המשקל אז פשוט לא מגיעה אליו ודי.

מה עושים? למי הפתרונים? איך מפסיקים את זה ובכל זאת מרגישים חג? איך אומרים לא כשמסביב לכולם כן? ואיפה האוכל הטעים הזה שכשאוכלים ממנו מרזים? שמישהו ימציא אותו כבר תכף ומייד!
אני מבטיחה לחסל מגשים.