נדמה לי שמאז שפרשתי לא השתמשתי במילה הפסקה.

במשך 25 שנה היה המונח הפסקה רמז ל 10-20 דקות צפופות. עמוסות עשייה. ריצות. טלפונים. הכנת ניירת לשיעור הבא. הוצאת מבחנים או דפים משוכפלים מהמזכירות. החלפת הוראות עם עמיתים, עם היועצת, המנהלת או כיוצא באלו. תורנות בחצר עם עשרות תלמידים רועשים משתוללים מלאי שמחת חיים ולעתים גם אלימים... האזנה למשאלתו ומכאובו של מי מהתלמידים. פרק זמן דחוס שהיה בוא הכל מלבד הפסקה.

שהרי מהי הפסקה? שקט. רוגע. אי עשייה. מנוחה לראש, למחשבה ולגוף. איסוף מצבור של אנרגיות חדשות... כל אלו לא היו שם. הפסקה בין שעור אחד למשנהו בתוך כתלי בית הספר איננה הפסקה אמיתית. היא רק סגנון התנהלות שונה באותו מרוץ יום יומי ממעבר בין כיתה לכיתה כשבדרך שובל של הודעות, אנשים ומסרים שאת מנסה לזכור לרשום ולבצע...

כך נראתה אז הפסקה אופיינית שלי בימי ההוראה בחטיבת ה ביינים. 25 שנה הייתי במקצב הזה.

מאז שפרשתי נשתנה קצב חיי. הכל הפך איטי יותר. מחושב. פחות לוחץ. פחות מוכתב. קצב פעימות ליבי נשתנה בהדרגה.

הבקר קרא הדבר. הבקר הרגשתי לאות. נורה אדומה קראה לי שוב לעצור. קצב העשייה שלי השבוע לא אפשר לי לעצור.

הבקר חשתי שאין לי רצון ויכולת פיזית לצעוד. לצאת מהטרניניג ולדהור על מסלול היום. גם אם אתחיל היום את יום העבודה רק אחר הצהריים, את הבקר הזה אקדיש להפסקה. (למרות שהבטחתי לבעלי שיש לנו משימה משותפת להיום והוא כבר יתאכזב ממני... ) אני חשה שההפסקה הזו נחוצה לי מאוד.

לרבוץ עם ספר ולא לעשות כלום. לא להכין שניצלים. לא לערוך קניות לא סיע לפגישות ולימודים. לא ליצור. פשוט להיות.

אני מאפסנת את מפתחות האנרגיה אל תוך המגרה וחוזרת לבקר של הפסקה.

מתי לקחתם לעצמכם פסק זמן ייזום?

מתי בחרתם להקשיב לגוף ולנפש ולהיות במצב של החלטה למה ששמעתם?

ממליצה לכם לנסות.