שלום לכולם. אני רונית והפעם אני רוצה לכתוב על הילדים האסמטים שלי ולשם שינוי לא להתרכז בעצמי. ולמה דווקא עכשיו? כי מי שמתמצא קצת בענייני נשימה יודע שעכשיו זו ה-עונה של בעיות הנשימה. העונה הבוערת. עונת השיא. פריחתן של האינהלציות.

שניים מתוך שלושת ילדיי אסמטים. מאיפה זה הגיע השד יודע, שכן לא במשפחתי ולא במשפחתו של בעלי ישנם אסמטים או סובלים מדרכי הנשימה והריאות. במקרה של ילד מס1 האשמתי את המגורים בתל אביב - הפיח, האוטובוסים, הזוהמה. כשילד מס 2 התברר אף הוא כשאסמטי למרות שנולד כבר לאחר שעברנו לגור במושב - כבר לא ידעתי את מי ומה להאשים.
ובינינו, מה זה בכלל משנה.
אז מה זה אומר?
זה אומר שבחילופי עונות בכלל ובחורף בפרט יש פה התקפים. זה אומר שיעולים מרובים, ימי מחלה להם - ולנו, הקאות, תפעול רופאים-בדיקות-אינהלציות -ומשאפים. זה אומר תרופה על בסיס קבוע רק למניעה (סינגולר, ממליצה בחום! בעיקר לילדים הגדולים שיכולים ללעוס את התרופה ולא לקבל אותה בתצורת הגרנולה שלהם שאינה מסייעת באותו אופן, או לפחות לא סייעה אצלינו די הצורך).
ילדים אסמטים זה להיות תמיד קשוב לצרצורים-חרחורים-צפצופים.
זה לחשוף את הילדים שלך לקרינה כתוצאה של צילומי רנטגן בגלל דלקות ראות חוזרות. זה לספוג הקאות וכתוצאה מכך לפעמים דרדור במשקל או תת משקל וכן הלאה.
להיות הורה לילד אסמטי זה לישון שינה לא אמיתית כי אוזן אחת כרויה ודרוכה תמיד. ואחר כך להיות עייף כל היום.
זה לשלוח ילד לגן ולבית הספר ולהישאר זמינה בכל רגע גם בעבודה ובשרותים למקרה שיקפיצו אותך..
זה להכיר בע"פ את כל מומחי הריאות בארץ ולדעת להרכיב את התרכובת המתאימה לאינהלטור של כל ילד  גם באמצע הלילה בעיניים עצומות.
להיות אמא לילדים אסמטים זה למנוע מהם מוצרי חלב כמו שוקו דווקא כשנורא בא להם לפני השינה - רק כי את יודעת שזה מעודד ליחה ועשוי להביא להקאה.
בקיצור, אני נשמעת מקטרת וכן אני מקטרת אבל קשה לי. זה מתיש. ובעיקר- כואב לי עליהם. על זה שכל ריצה מסתיימת בשיעול, על העובדה שהם כבר רגילים לשבת מאחורי המסכה הזאת של האינהלציות אפילו ללא ריב (כתינוקות זה היה נורא!) ושהם צריכים להתמודד עם שלל רופאים ובדיקות, תפקודי ריאות וכו.
אני יודעת שלפעמים זה עובר
ומקווה שכך יהיה אצלינו
אם כי השנים עוברות
ובינתיים
האסטמה
לעולם נשארת.