אני על גג העולם וזה לא מספיק גבוה.

אני פורשת כנפיים צבעוניות מרהיבות ועפה גבוה ככל האפשר.

לשניה אני תוהה אפילו, אם באמת יש לי כתר קטן על הראש.

מנצנץ ומבריק. מלכותי.

יש בי כלכך הרבה כוח, אני זזה מהר שקשה לעקוב ובלתי אפשרי להתעלם.

רגע אני פה ורגע אני שם,

רגע אני עליו ואחרי שניה מתחתיו.

אני מסמנת מטרות וצדה את כולן. אי אפשר לעצור אותי.

לרגעים אני מאמינה לאותיות שחרוטות לי על הירך, חושבת שאני יכולה לעשות הכל.

אפילו להיות מאושרת.

אבל כשהקרסול מתעקמת עם ה point shosוהריח של האופוריה דוהה אני מוצאת את עצמי מרוחה על ספסל.

שיכורה כלכך שאיני מצליחה ללכת.

אני קמה בבוקר לתוך חדרי הקודר
התאמצתי כלכך לצבוע אותו בחיוכים ושמחה אבל הלק השחור נמרח על הקירות והמסקרה על הסדינים.

אני לבושה תמיד בכזה שיק ואלגנטיות, עונדת את החיוך הכי יפה שלי.

אני כועסת כשמאמינים שזה חיוך אמיתי,

וכועסת עוד יותר כשמזהים שבסה"כ מדובר בחיקוי זול.

אני קוברת את עצמי ואת כל הדברים שאיני רוצה לזכור בריקוד מסחרר או שאני נכנעת לכאב שמריץ אותי באמצע הלילה לאסלה ומדיחה מעליהם את המים.
מוחקת מעצמי עד כמה שניתן. מנתקת אותי ממני וממה שעושה אותי אני.

אני קוראת לזה דיכאון חורף,

בטענה שזה בסדר וקורה לכולם, ובמטרה להסוות את המשחק הפלרטטני ביני לבין ההרס העצמי.

אני שורפת ולא חותכת ואני הורסת ולא פוגעת.

הבדלי דקויות קטנים עם גבול כמעט בלתי נראה.

ותמיד כשאני חושבת שאי אפשר לרדת נמוך יותר, אני מוצאת אותי נופלת על עוד מדרגה.

כבר למדתי להצטנף ברפש של ההרס בשקט ורק לחטט בפצעים הישנים

עד הפעם הבאה שאמצא שוב את עצמי בבת אחת על גג העולם,

ועדיין וזה לא יהיה גבוה מספיק.