את הספר "עקבות בחול" קראתי כבר לפני שנים ספורות.
חזרתי אל הקטעים שנחרטו לי בזכרון.
משהו בהם היה דרמתי וכל כך אמיתי ואני מעלה אותם כאן....

" לפעמים אני חושב, שבני זוג עומדים על משטח של קרח ארקטי,
וברגע כלשהו נפער סדק בקרח שמתחת לרגליהם, סדק קטן,
שנוצר בעדינות., בדממה, והם אינם מבחינים בו.
הסדק מתרחב ומתרחב,
עד שהקרח נבקע לשניים.
כשהתבוננתי בזוגות שמסביבי במרוצת השנים ראיתי אנשים
שמבטם נעוץ באופק שמעולם לא הבחינו כי
בין המשטח שרגליהם עומדות עליו למשטח של בן זוגם כבר מפרידים מים רבים, קרים.

ראיתי גם בני זוג שהסבו את מבטם זה אל זה בלי אומר וראו את השבר.


מעטים בקשו לדלג אל משטח הקרח של אהובם המתרחק
או לקפוץ למים הקפואים ולנסות לצמצם את המרחק שנפער.
וכך הם צפים להם, חלקם יודעים כי הים לא יוביל את הקרחונים
לפגישה מחודשת ותוהים מתי בדיוק נפרדו ומדוע.
בדרך כלל, לשאלה הזאת אין תשובה ברורה.... "

".... כמו בכל לילה, פנתה למקלחת ושעה ארוכה
עלה משם קול המים החמים הניתזים על גופה. זו הייתה השעה שלה.
לעיתים תהיתי איך אפשר להתמסר לזרם המים זמן רב כל כך,
ניסיתי לדמיין מה הוא מעורר בה.

ראיתי אותה חולפת על פני חדר העבודה, מגבת לגופה.
עוברת דרך חדרה של מיכל בדרכה לעריסה של אביגיל
ואז עולה על מיטתנו ומתכרבלת בשמיכת הקיץ הדקיקה.

אחרי שעה קלה הברחתי את דלת הכניסה, כיביתי את האורות בבית והתפשטתי.
אבל כששכבתי לצידה בעיניים פקוחות ושמעתי את קול נשימותיה הכבדות,
כשהבחנתי בגופה המתעקל
בקשת הפונה ממני והלאה, כמבקש להפריד ביני ובינו,
כשנגעתי בה קלות באצבעותיי ועורה הקריר
התנכר לי ולא השיב דבר, כפי שלא השיב לי שנים רבות,
החלו דמעות לזלוג על לחיי ועל הכרית.
כך, ברגע אחד, נואשתי מן האפשרות שנועה תשוב ותרצה בי
כמו שרצתה פעם, שתתאווה אלי כמו שהתאוותה פעם,
שתתבונן בי כמו פעם.

ברגע הזה התחוור לי כי לעולם לא ארגיש עוד נאהב בנשואי,
נאהב כמו לפני שנים,
כשידה הרכה הייתה מגששת בעורפי ומלטפת אותו מתוך שינה.
וידעתי גם כי הייאוש המריר שהופיע כמו במפתיע
שכן בתוכי כבר שנים כדייר סמוי.

ועוד אמר הכותב: " ...כבר אמרתי, בסיפור נשואי אין נופח מיוחד.
העלילה כמעט בנאלית: אהבה שנשחקה אט-אט,
זרות שצמחה לאיטה עד שהייתה לחלק יומיומי בחיינו,
טינה קלושה שהתבססה בחדרים קטנים של הלב,
נטושים מעלי אבק, ובמיוחד שתיקה,
זו שהשתיקה האופפת איש ואישה שאינם מדברים גם כשהם מדברים."

"שעה ארוכה שכבתי ער במיטה ונועה לצידי,
הקרחון שלה צף במרחק אלפי מילין משלי. אז בבת אחת,
עזבתי אותה, ובעצם אותנו.
כי מעבר לייאוש העמוק ראיתי ויתור אמיתי, מוחלט, מרפא,
לבסוף נרדמתי שלו ומפויס. "

ואני שחזרתי למציאות חיי ולחדר העבודה,
יכלתי לחוש את שעובר על אותה אישה מקסימה
שרק מבקשת ללמוד את הוויתה,
את עצמאותה ואת מהות היותה אשת איש כשהזוגיות אינה לוקחת ממנה את כל שהיא ראויה לו
כאדם וכאישה.


קרדיט לציטוטים: פרופ' רם פרוסט *מתוך הספר "עקבות בחול".

http://www.guardian.co.uk/environment/2011/jul/11/arctic-ice-free קרדיט תמונה