אתמול ישבתי ובכיתי מול התכנית של אילנה דיין על האם ובתה שחלו שתיהן בסרטן. בתכנית, למי שלא ראה, ליוו אותן (פספסתי את ההתחלה אז אני לא יודעת איזה סוג סרטן יש/היה להן) עד למותה של האם

פשוט השתגעתי מהצפייה, מהכוח של האנשים, מההומור השחור, מהאנרגיות. לא מרימים ידיים אבל גם לא מתנהגים כאילו ברור שיהיה טוב, אלא פשוט נמצאים בעשייה מתמדת.
הילדה, צעירה ויפה כל כך, מהממת ממש, שמספידה כל כך יפה ובכזו בגרות את אמה שמתה צעירה כל כך. האם היא מבינה שזה עשוי להיות גם עתידה? איך חיים לאור עתיד כזה מוכתב מראש?
נכון כולנו נמות בשלב זה או אחר, אבל כשמראש אתה יודע נניח שלא תגיע לגיל 45, האם תעשה את הדברים אחרת? למשל - תתחתן או לא? תעשה ילדים או לא? ואם אתה יודע שאתה נשא של גנים של סרטן (יש דבר כזה?) האם בכלל נכון להביא ככה ילדים? אולי להביא ככה ילדים מתוך ציפייה שעד אז יימצא פתרון לסרטן?
או אולי להחליט לא להביא ככה ילדים כדי למנוע סבל?

המון שאלות התעוררו בי. אבל כאמור הערצה למשפחה הזו. משפחה אחרת היתה עשויה להרים ידיים, לבכות על מר גורלה.
לא פה. הילדה החלימה לאחר טיפולים ואני מאחלת לה כמובן חיים ארוכים ובריאים. אם כי אני (וגם היא!) סקפטיות.

ואז צפייה בתכנית כזאת מחדדת את הפרופורציות לחיים, על מה אני מקטרת ואיך אני בכלל מעיזה? הדברים שמפריעים לי ובעצם הם שוליים וטיפשיים וההבנה שהכי הכי חשוב זה הבריאות שלנו

אז כששוב מקרצצים לכם לעשות ספורט, לא לעשן ולאכול בריא - אל תזלזלו בבקשה.

אם מישהו ראה גם את התכנית מוזמנים לכתוב לי.
בינתיים סופש נעים וחמים ובריא לכולםםםםםםםםםם.