את עוגת החמאה הזו פגשתי לראשונה לפני יותר מ 23 שנה. שבועיים אחרי לידתו של בני הצעיר.

הימים שלהי הקיץ שנת 1988 ואנו בשיא הבניה (הרחבת הבית). מסיבת ברית המילה הסתיימה חזרתי לבית שקירותיו חסרים, בין ערימות קרטונים, חיתולים, וכביסה שנערמה בהיותי בבית חולים מותירה מאחרי בנאים העושים בביתי כביתם...

יממה אחרי ואני כבר ארוזה בזכות אחותי הבכורה, טרם עכלתי את חווית הלידה, חלפו 8 ימים וכבר אני על גלגלים: תינוק יונק, גודש אמתני בחזה מעודף חלב, ילדה בת 3 וחצי שלא מבינה למה הרסו לה את החדר היפה ומה זה התינוק החדש הזה שתפס לה את כס המלכות... יורדת בסובארו מקרטעת למרחק 100 ק"מ דרומה ומתיישבת למשך שנה שלמה בשכנות לאחותי במושב נתיב העשרה. כשאין כסף, מתפשרים. לא יכולנו לשכור דירה באזור מגורי בקרבת הבית הנבנה. כל שקל נשמר לבניה. בעלי נשאר במרכז. התגורר בין הריסות הבית ובשלב מאוחר יותר עבר להוריו. בסופי שבוע זכינו לראות את זיו פניו כשהוא מותש מעבודה, ממאבק עם הבנאים המבריזים והנסיעות הרחוקות אלינו לאזור עוטף עזה כפי שהוא נקרא כיום.

לא היה לי זמן להיות במשבר שלאחר הלידה. הייתי חייבת להתארגן בבית ששכרנו, בית טרומי שאכלס את מפוני פתחת רפיח כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים. אחותי ושלושת ילדיה חיו בשכנות לי באותו מבנה זמני. אני השכרתי את הבית של שכניה שהקימו בית חדש והותירו את המבנה הזמני להשכרה.

שנת המגורים במושב היתה ערוב של רגשות, קשיים ופלטפורמה לחיים. הייתי אז בשנת שבתון ולא לימדתי. עול הלימודים חייב אותי לסע מידי שבוע למרכז, למכללת לווינסקי עם תינוק יונק, לשבת בכיתה בחוסר תנאים ולהשלים חובותי כדי ששנת השבתון תוכר. זה לא היה קל. עומס הכבישים באותן שנים מעזה ואליה היה קשה מנשוא.

מידי בקר יצאו אלפי כלי רכב את "מחסום ארז" לעבר ישראל לחפש עבודה ואני משתלבת בינהם מידי יום שני 3 ק"מ צפונה יותר ביציאה מנתיב העשרה.

כל נסיעה שכזו ארכה כמעט שעתיים לכל כיוון. נהגתי ברכב של אחותי עם פרפרים בבטן, את הרכב שלי גנבו מתחת לבית שבוע לפני הלידה באותו ליל שישי שקנינו אותו מחבר. (נאלצנו למכור את הרכב שלנו ולהסתפק ברכב ישן כדי להשתמש בכסף לבנייה...) הנסיעה עם תינוק הפחידה אותי מאוד. הוא שכב לצידי ואני חוששת וחסרת ביטחון מזדחלת בין כל מכוניות הפיג'ו הערביות מייחלת לעבור את הסיוט...

החיים במושב היו כייף מתמשך לילדתי. היא זכתה לסביבה נפלאה. השתלבה בחברת ילדים כמו שרק יכולתי לחלום לגדל אותה. כך גדלתי אני במושב לא רחוק משם בבית הורי. גן הילדים היה עבורה חגיגיה אינסופית, היא פרחה ולא התפנתה להתמודד עם תינוק חדש במשפחה.

בערב יום הכיפורים שבעיים שלושה אחרי שהתמקמנו במושב בין חולות זיקים, שעת בית ערביים וכולנו בבית שמעתי את הבת קוראת ל: "אמא בואי ... משהו מגולגל בחדר של הנסיך." טסתי ... על ריצפת החדר הזדחל לו נחש חולות (מי ידע אז בכלל שזה נחש החולות) שלמזלי היה חרש לצעקות השבר שהשמעתי על כל המתח, הלידה, המעבר, וחוסר היציבות שנפלו עלי דקה אחרי הלידה. שניות לקח לבעלי להתייצב עם מגב ולהורגו... הדמעות שהגרתי באותם ימים היו אסופה של כל מה שעברתי בדרך לעוגת החמאה...

הכרתי את מרבית תושבי המושב גם בשנים שחיו בפתחת רפיח, בליל שישי ולא רק אז היו הנשים מעבירות מטעמים זו לזו. זה היה סוג של הרגל נפלא. באותו שישי הגיעה לביתת אחותי עוגת פלאים שהיתה נחטפת עד צאת השבת.

היתה זו עוגת החמאה של מוניקה.

מוניקה (שם בדוי) היא ילידת אירלנד. חברת מושב קרובה של אחותי. שהתאהבה בנסיך הקטן שלי (מה הפלא...) וקראה לו כל הזמן ג'ורג'... אחותי והיא החליפו מטעמים בתדירות גבוהה אבל את עוגת החמאה הכינה מוניקה כמעט מידי שישי ושלחה עם אחת משלושת בנותיה לבית אחותי. ככל טעמנו, התאהבנו בעוגה.

עד היום מהווה עוגת החמאה הזו סוג של "רפלקס מותנה" לאותם ימים קשים ומחשלים במושב נתיב העשרה.

החומרים לעוגה:

1 מרגרינה בטעם חמאה או 200 גרם חמאה.

2 ביצים

3/4 כוס סוכר

2 כוסות קמח תופח ( או לחילופין רגיל +אבקת אפייה)

2 שקיות סוכר וניל

2-3 כפות חלב (אני שמתי 4 כפות)

לסירופ:

6 כפות חלב

כוס סוכר

100 גרם חמאה

100 גרם אגוזי פקאן חתוכים בסכין (לא גרוסים )

אופן ההכנה:

להקציף במקסר את הסוכר והמרגרינה/חמאה הרכה, להוסיף ביצה אחר ביצה.

להוסיף לסרוגין קמח וחלב. עד שתתקבל עיסה אחידה

לחמם תנור ל 200 מעלות ולשמן תבנית פיירקס

להעביר את העיסה ולמרוח אותו לכל גודל התבנית. אל דאגה היא תתפשט יפה בתבנית

לאפות על 180 מעלות ולהיות באזור התנור כדי שלא תאפה בשלמותה

אחרי 15-20 דקות להוציא מהתנור, לשפוך את הסירופ החם ולפזר את הפקאנים כך שיכסו את כל העוגה.

להשיב לתנור לעוד מספר דקות על חום נמוך שלא יגלוש...

להוציא ולהחזיק חזק חזק עד שיתקרר.... כי ברגע שטועמים לא מפסיקים.

ממליצה לכסות בנילון נצמד כדי שלא תתיבש. אפשר לשמור במקרר ולהוציא כמה דקות טרם הגשה.
בתאבון