עץ הלימון שלי

רוצה לספר על עץ לימון יחיד ומיוחד
אותו שתלנו בגינה לפני 23 שנה.
לכאורה עץ שאינו זקוק לתשומת לב יתרה
אך הוא נמצא בכל גינה שמכבדת את עצמה.
חלפו להם השנים... והשתיל הפך לעץ מרשים.
כל השנה הניב פירותיו , גם אם נשכח לעיתים.
היינו עסוקים בגידול ילדים מבלי להשקותו באופן סדיר,
כנראה שורשיו היו כה עמוקים שינקו מים ממקומות אחרים.
נשאר נטוע במקומו , קרוב לשולחן בו ארחנו אורחים ,
היה עד לאירועים משפחתיים , מסיבות יום הולדת , חגים ומועדים .
ואנחנו שכחנו ממנו והמשכנו בשגרת החיים.שתלנו סביבו פרחים ,
מדי פעם קטפנו מעליו ונתנו לקטנים להריח מריחם הנעים.
כשגדלה הקטנה , קשרנו לענפיו נדנדה וכנערה קשרה ערסל והתנדנדה ,
שותף לתקופת התבגרותה , לסודות הכמוסים ,שהמבוגרים אינם יודעים.
חלף זמן ועל העץ ריחפה סכנה , גזעו נפגע וכמעט נכרת.
אחרי שטיפלנו בו , התאושש וחזר להניב פירותיו כבעבר.
כך חלפה לה תקופה ... ולמרבה הצער חליתי בטרשת נפוצה.
בשנים הראשונות שמרתי בסוד את דבר המחלה.
המשכתי בחיי כאילו לא זו אני החולה.
כשהתנדנדתי בנדנדה בגינה , אירח לי עץ הלימון לחברה.
תליתי עליו פעמונים מצלצלים וכך הנעים לי את הזמן.
כשהרגשתי בודדה , שכבר הייתה קשה ההליכה ,
פסעתי צעדים לעברו עד שנתמכתי בגזעו ,
חובקת את ענפיו, מריחה את עליו ומתבוננת בפרחיו .
וכשנחתי בצילו , נגלה אלי עולם הטבע בתפארתו ,
יונק הדבש קינן בין ענפיו, תמהתי איך לא נפגשנו בעבר ?
כשהחוחית לימדה את גוזלה לעוף בפעם הראשונה ?
נכנסה לשלולית קטנה וקיררה את גופה הקטן להנאתה ?
שמחתי בליבי על אדמתי הקטנה , חלקת אלוהים הטובה.
כשגופי כאב והישיבה לא התאפשרה , שכבתי קרובה לעץ הלימון ,
שותפה למחזוריות הטבע ומתפללת תפילה קטנה ...
"הלוואי שהכאבים ייעלמו בטרם יצהיבו הלימונים".
אותה שנה הניב העץ , לימונים גדולים ועסיסיים ,
התנובה הייתה כה רבה עד שהכנו מיץ והקפאנו לחודשים הבאים.
בתוך ליבי קיננה בי הרגשה שזו הייתה מתנתו האחרונה, מתנת פרידה...
בימים שאחרי, כאב הלב לראות איך עליו מתייבשים , איך הוא קמל ,
הבטתי בו בחוסר אונים ,ידעתי שימיו ספורים ...
נאלצנו לעקור אותו משורשיו, מאדמתו שאהב ,
ממשפחתו לה היה נאמן כל חייו.
מה שנותר הוא בור מיותם עם חלקים משורשיו שנותרו זיכרון מימיו.
והבור המיותם לא נשאר ריק זמן רב , במקומו נטענו עץ לימון ליים .
בימים הראשונים עמד נטוע ומהסס , לא יודע מי הם שכניו החדשים.
תלינו על ענפיו את הפעמונים המוכרים ,
אט , התכסו בעלים ירוקים ופרחים לבנים ריחניים ,
הציפורים שבו וקיננו בין ענפיו, מצייצות להנאתן.
זו דרך החיים חשבתי בליבי , להרגיש את הטבע ולחיות את הרגע ,
מבלי לעשות תוכניות ארוכות לימים הבאים ,
לחייך ולקבל את החיים כמתנה , גם אם כל- כך קשה לעיתים ...
מרגישה שאני עומדת בפני תקופה חדשה , צופנת בליבי תקווה חדשה.