שלום לכולם, בכל פעם שאני חוזרת ממפגש עם קבוצת התמיכה אני מודה לאל על המזל הגדול שנפל בחלקנו להכיר אחד את השני ולהקשיב אחד לשני. בגלל היותנו עסוקים עם חולה אלצהיימר שאין איתו תקשורת חלקית או מלאה יש לנו צורך לחלוק את הקשיים והפחדים איתם אנחנו מתמודדים לבד ביום יום. מזלנו שבקבוצת התמיכה אנחנו יכולים לדבר על הכל, שם אנחנו מקשיבים ומבינים אחד את השני. בקבוצת התמיכה אנחנו שואבים כוח ומפחיתים את עוצמת הפחד המלווה אותנו ביום יום. שם אנחנו מכילים את הכעסים, הדמעות ומבינים את המצוקות אחד של השני. בקבוצת התמיכה אין תחושה של "נדנוד" ולא קיימת התופעה שבאמצע שיחה האדם ממולנו מתחיל להראות סימנים של חוסר סבלנות. החשש להפוך לנודניקים חוסם לנו את הפה, ועל כל שאלה אנו עונים שהכל בסדר- וזה רק מגביר בליבנו את הבדידות. השתתפות בקבוצת תמיכה מאפשרת את איוורור הרגש הכי חזק שאנו חשים- הפחד, וברגע שמאווררים אותו ומדברים עליו בקול רם הפחד קטן. בעצם היכולת שלנו לזהות בקבוצה את המפלצת הקרויה פחד אנו מקבלים לגיטימציה לדבר על כל הפחדים שאנו נושאים בלבנו ואז אנחנו יכולים להמשיך לחיות עם משקל פחות כבד על הלב. רק בריאות, אסתר