מכתבי אמנם נכתב אליכם, אבל הוא מיועד עבורי. כדי להבהיר דברים בתוכי, לנסות להבין את עצמי טוב יותר, להכיל את מבוכתו של לב האדם.

אני בכלל לא מסוגלת לפנות אליכם, כפי שהייתי אמורה. זה עדיין יותר מדי כואב. האם להתחיל בשאלות? האם להתחיל בלהגיד לכם מה אני חושבת? את מה שמכביד על לבי כנראה מאז שנולדתי? אולי אפילו מאז שהרית אותי? אני לא יודעת איך הרגשת כשנשאת אותי בגופך, אבל אני מניחה שאלה לא היו התחושות הבריאות ביותר. עם זאת, אני כן יודעת שאת לא רצית לראות אותי ברגעים הראשונים לחיי. חיי הציקו לך.חשבת גם שזה נורא משעשע לספר לי שבאתי בטעות לעולם,אחרי שניסית להפיל אותי באופן טבעי ולא הצלחת.כנראה שעוד אז יצר ההשרדות שלי,היה חזק מהכול.נאחזתי בחיים גם כשלא היה במה להאחז.

אני בכלל לא יודעת איך לכתוב את המכתב הזה. הוא שקוע כל כך עמוק בלבי, בחדריו הכמוסים ביותר. כל כך פחדתי להיכנס לחדרים האלה. לא היה לי את הכוח הרגשי להיכנס לשם. גרמתם לי המון צער. בגללכם הייתי אדם בעל מום. גדלתי עם הורים,אבל מעולם לא הייתי ילדה. מעולם לא ידעתי מה זה לבטוח במישהו משום שגזלתם זאת ממני. למדתי לפחד מאנשים, משום שאתם גרמתם לי לפחד מהם.

למדתי להיות מחוסנת מפני פגיעה ועלבונות, משום שאתם עשית זאת כל-כך הרבה פעמים.מאז למדתי שחוסר אהבה וחוסר דמות אם, הם חסכים שלעולם לא ניתן למלא. אני חיה את החלל הזה בתוכי בכל יום. למדתי שכשמישהו אוהב אותך, אסור לך לתת לאהבה לחלחל פנימה, משום שזה לעולם לא יוכל למלא חסך של שלושים שנה או יותר. למדתי להיות מחוסנת מפני פגיעה ועלבונות, משום שאתם עשית זאת כל-כך הרבה פעמים – זה פשוט היה חלק מהחיים, חלק מלקום בבוקר ולסחוב יום נוסף.למדתי את עצמי בכוח לא להרגיש כי ידעתי שאם אעשה זאת,הלב שלי ישבר לרסיסים בפעם המי יודע כמה.

לימדתם אותי לשקוע בעולם משלי, שהוא עצמו לא היה יותר מדי נעים, משום שאתם הייתם בעולם משלכם כשאני הייתי ילדה. למדתי לראות בעולם החיצוני אִיוּם, כאילו שאנשים רוצים לתפוס אותי. למדתי להירתע ממחוות חיוביות ולא לדעת כיצד לצאת ממצבים פוגעניים, משום שאתם החלפת בין השניים לעתים קרובות מדי. למדתי לחרוק את שיניי כשאני מקבלת ביקורת, משום שזה כל מה שאי פעם שמעתי . אני לא יודעת כיצד לקבל מחמאות, משום שמעולם לא הייתי ראויה להן. מעולם לא למדתי לצחוק, משום אף פעם לא הרשיתם לי לצחוק. מעולם לא למדתי לומר לא כשצריך, משום שמעולם לא נתתם  לי ברירה. אני לא יודעת איך לעבוד בצורה יעילה ולהיות יצרנית מבלי להרוג את עצמי בכול משימה משום שאתם דרשתם ממני לעבוד כל כך קשה.

אני צעירה בשנים אך זקנה בשמחת החיים שלי. יותר מדי זקנה.
למדתי שמקבלים עונשים בלי קשר לכוונה המקורית, משום ששום דבר לא היה מספיק טוב ,אף פעם. למדתי שהכי קל להאשים אחרים על הכישלונות שלך, משום שזה מה שתמיד שמעתי ממכם כמה אני רעה וכמה הכול בגללי,כולל מחלות  חיצוניות שלא היו קשורות אליי אבל אני תמיד האמנתי בכך.
למדתי שהרבה יותר בטוח להשתיק ולרמוס את רגשותיי, להרעיב אותם ואת עצמי,משום שמעולם לא הנחתם לי לבטא אותם, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש אותם. למדתי שזה בסדר להיות בעולם הזה לבד, משום שאתם לא נתתם לאיש להיכנס לעולמי,תמיד ציינתם שאנשים אינטרסנטים וברגע שיכירו אותי באמת יפגעו בי ויעזבו.המשפט:"קודם חשדהו ואח"כ כבדהו" נשמע מוכר?
 למדתי שבטוח יותר להסתתר, משום שאם הייתי בסביבה תמיד הייתם תופסים אותי ומלקים אותי בערך על כל מה שעשיתי (או לא).
 למדתי איך להיות נוכחת ועם זאת להיות בלתי נראית, משום שאם הייתי נראית זה אף פעם לא היה נגמר בטוב. למדתי שלעולם לא תודו בטעויות שלכם, משום שתמיד האשמתם אותי בכולן. למדתי שאם כואב לי, אז מגיע לי, משום שזה מה שתמיד אמרתם  לי(וכאב לי כל הזמן!)

למדתי להרחיק ממני אנשים, משום שהאמנתי שאם אעשה זאת ואשמור על דיסטנס, אזכה סוף סוף בהערכתם. למדתי שהאהבה תלויה בדבר, משום שהצבתם לה תנאים חמורים במיוחד. למדתי שהערכים חסרי ערך, משום שלא היו כאלה. למדתי לא לבקש,לא להצטרך,לא להזדקק כי לא היה שם אף אחד אף פעם כשפגעו בי וצרחתי את נשמתי.
למדתי יותר דברים משניתן למנות, רובם היו שליליים. אבל דבר אחד חיובי למדתי מהחיים - שבדיוק כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר, איכשהו אני מגלה שנשלחים אליי עוד זרם של כוחות(גם אם לעיתים לא הייתי רוצה בהם)

הלוואי שהייתי לומדת זאת בצורה אחרת. הלוואי שהייתם מבינים כמה אני אוהבת אותכם וכמה כמעט הרגתי את עצמי בניסיון לגרום לכם להיות גאים בי,אפילו קצת.כמה מדליות קיבלתי בחיי,הצטיינתי כדי שתראו אותי,אבל זה לא עזר.כמה רציתי למות כשחזרתי מהבי"ס ואח"כ מהאוניברסיטה עם ציון של 80 (הראשון והאחרון בחיי)ו כמעט עזבתי הכול רק כדי לא לראות את המבט המאוכזב על פניכם כששלפתם את המשפט:"איפה הנקודות החסרות?למדת ל100! תצליחי בלימודים כדי שאוהב אותך" וצחקתם.ואותי זה לא הצחיק בכלל.ליבי נחמץ בקירבי ובאותו יום ובימים שרדפו אחריו גזרתי על עצמי לא לאכול ולא לשתות כי הגיע לי להעניש את עצמי שאני לא מסוגלת להיות מי שרציתם שאהיה,לא הייתי מסוגלת לומר לכם ולא לעצמי וזה יקח עשרים שנה שאוכל להודות בכך שאני לא מושלמת כפי שחשבתם,לא האמנתי שיגיע היום שבו אוכל לומר לעצמי שזה גם בסדר. הלוואי שהילדות  והנעורים שלי לא היו מתבזבזים בצורה כזאת. הלוואי שלא הייתי נפגעת כל כך ממה שלימדת אותם ומהעיוותים הכה משמעותיים הללו .
הלוואי שהייתי מכירה חיים אחרים, שהייתי יודעת להבדיל בין טוב לרע מתוך מה שלימדתם אותי. אני מכירה את הרע, אבל איני מכירה את הטוב.

אני מתפללת שאקבל את הסבל בחמלה של מבוגר ולא מתוך יגון של ילדה הלוואי שהייתי מסוגלת לומר לכם את זה, אבל אני לא מוכנה, ואולי לעולם לא אהיה. אני יודעת כמה התרסתי עד לא מזמן את כל האשמה הזאת בפניכם ועד כמה זה כאב לכם,כי השתנתם,כי הבנתם שטעיתם ואני מצטערת שאני לא יכולה פשוט להשתנות בעצמי ולא לתת לכל הדברים המשמעותיים האלו קיום בחיי,אני מנסה ומנסה וזה לא תמיד הולך.היכנשהו אני תמיד מרגישה הילדה המיוסרת הזאת,זאת עם העיניים התכולות שהסתכלה על אנשים בפחד,זאת שלא היה לה מקום.אני מצטערת כי אני לא מצליחה אפילו היום לרצות לגמריי לחיות ולהאמין שמגיע לי.
אני רוצה להעניק לילדיי, את כל מה שאני לא קיבלתי, אבל איך לעשות את זה? אני רוצה לדעת איפה נמצא האיזון בין אהבה למשמעת, אבל מעולם לא חוויתי זאת. אולי זה בעצם אותו הדבר, הרי אי אפשר לחנך בלי אהבה.

אני מקווה שיום אחד תהיו  גאים בי,אבל הדבר הכי חשוב שאני מבינה הוא שאני צריכה להיות גאה בעצמי.
אני מתפללת שעברי יהיה שיעור לשנים הבאות שלי, ושאלמד ממנו רק דברים טובים. שאקבל את הסבל בחיי בחמלה של מבוגר ולא מתוך יגון של ילד. שלא אשען על מגבלותיי, אלא אשתמש בהן כדי לדחוף את עצמי קדימה ולמעלה.

אני מקווה שיום אחד אוכל לבחון את עצמי בגאווה ולומר שיצאתי מנצחת, למרות עברי, או שאולי דווקא בגללו.