השבוע קראתי בלוג של נער בקהילה כאן בכמוני, מונולוג המבטא ברגישות רבה את החרדות של חולה כרוני. חשבתי על מגוון הדרכים העומדות לרשותנו בהתמודדות עם לחץ ומשבר האופייניים למחלה הכרונית, ביניהם שימוש בהומור, דמיון ויצירה. ביטויים יצירתיים אלו נחשבים למנגנון הגנה מפותח מאוד של האדם, הקרוי סובלימציה או עידון. מצבים שונים בחיינו מעוררים חרדה ואיום כגון דחפים תוקפניים, נטישה, אובדן שליטה ופחדים מאסון. האגו מפעיל מנגנוני הגנה לא מודעים על מנת למנוע הן ביטוי בלתי הולם של הדחפים והן את החרדה אשר עשויה להתעורר עם המודעות אליהם. כלומר המנגנונים האוטומטיים אכן באים להגן עלינו. גילוי של מחלה כרונית ושגרת החיים עם המחלה מעוררים כאב, לחץ, חרדה ואיום על שלמות העצמי והביטחון במערכות היחסים שלנו. השימוש במנגנוני הגנה צורך אנרגיה נפשית, ושימוש מוגזם בהם עשוי לפגוע ביכולת להתמודד באופן יעיל עם המציאות. למשל, כשהרופא מודיע לנו על אבחנת המחלה, אנו חשים הלם ובהלה. תגובה ראשונית של הכחשה כגון ("זה לא יכול להיות"; "זה לא אמיתי") הינה טבעית ומותאמת. לעומת זאת, אם היא נמשכת לאורך זמן ובשל כך איננו פונים להמשך בדיקות וטיפול, מנגנון ההכחשה פוגם בתפקוד ואינו מקדם התמודדות יעילה. שימוש בביטויים כגון: "אני לא יכול לשאת את זה", "לא רוצה לדבר או לחשוב על זה", מהווים מנגנון של הדחקה. באמצעותו אנו מרחיקים או דוחים את האיום כדי שהאני (האגו) יוכל להתמודד באופן הדרגתי. כלומר אנו מכירים במצוקה אך הנפש צריכה "זמן לעכל" ולעבד אותה. אני נזכר בראיון עם דקל, בחור שסיפר על ההתמודדות שלו עם ניתוח הפאוץ'. הוא סיפר על הדחקת חומרת המחלה ("לא שמתי לב לעצמי") בה הוא יצא לטיול תובעני שלאחריו נזקק לאשפוז דחוף. בדוגמה באו לידי ביטוי ניסיונות להמשיך בחיים הרגילים, לשמר את תחושות הכוח והשליטה למרות המחלה. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, כינה את כל מנגנוני ההגנה "הדחקה". בתו, אנה פרויד, פירטה את סוגי ההגנות השונים, הבחינה ביניהן וסיווגה אותן להגנות מסדר גבוה (הגנות מסתגלות ויעילות יחסית (אינטלקטואליזציה, רציונליזציה, ועידון), ולהגנות מסדר נמוך (הכחשה, ביטול). מנגנוני הגנה הפכו לביטויים השגורים בשפתנו כפי שהם תגובות טבעיות בשגרת חיינו. לדוגמה רציונליזציה (שכלון) בו אנו מספקים לעצמנו הסבר הגיוני להתנהגות בלתי תואמת הנובעת מדחפים או חרדה. לדוגמה, כשאנו מתנגדים לקחת תרופות או להתמיד בתוכנית טיפולית בהסברים כגון: "יותר בריא להתגבר בדרכים טבעיות", " "תופעות הלוואי חמורות יותר מהתועלת" בעוד אנו בעצם מתקשים להתמודד עם החרדה של תלות בתרופות, החשש מהתמשכות המצב, הכעס על מר גורלנו, והתסכול מהעדר השיפור. מנגנון נוסף שיכול להתעורר במצב זה הינו השלכה. מצב בו אנו מיחסים תחושות פנימיות שליליות למישהו אחר, לרוב הקרובים לנו. למשל כלפי הרופא בביטוי כגון: "אתה מחפש את הדרך הקלה" או כלפי בן/בת הזוג: "את לא זו שסובלת". זאת כשאנו בעצם מתקשים להכיל בתוכנו את הסבל וההקרבה שהטיפול דורש מכוחות הנפש והגוף שלנו. בדוגמאות אלו אני מדגיש עד כמה מנגנונים אלו אוטומטיים, הדרך הטבעית של הלא מודע להגן על שלמות האני. עם זאת חשוב לציין ששימוש יתר, בעוצמה ותכיפות פוגע בכושר ההסתגלות והתפקוד שלנו. המודעות לסוגי ההגנות שאנו משתמשים, למצבים שמעוררים אותם ולתוכן השפה הפנימית מקדמים את הלמידה וההתפתחות הרגשית שלנו. לאורך החיים אנו נדרשים להתמודד עם אתגרים הבוחנים את כוחות ההסתגלות שלנו למציאות. זהו חלק ממסע המפתח כישורי חשיבה, למידה, פעולה ותקשורת רגשית ובינאישית. מנגנוני ההגנה משרתים אותנו בהשגת איזון פנימי אל מול איומים והצפה במתחים וחרדות. בהתמודדות עם מחלה כרונית עלינו לעבור תהליכים מורכבים לקראת הכרה, קבלה וצמיחה של זהות חדשה. מנגנוני הגנה הם טבעיים, הם משרתים הסתגלות בריאה, עצמתם מותאמת לרמות החרדה והדרישה, והם מתפתחים לאורך חיי הנפש שלנו.