ד.היא ילדה בת 16 בת בכורה להורים יצירתיים מאוד –הורים אומנים. ד. גדלה כילדה שצריכה לספק את מאוויי הוריה - על פי תפיסתה: חייבת להיות תלמידה למופת, חייבת להיות בת למופת ונכדה למופת. המילה מופת הייתה אבן בוחן לרגליה הצעירות. ד. כילדה רגישה וביישנית זקוקה הייתה לביטחון שהיא רצויה ואהובה מהוריה ומחבריה לכתה. כולם דיברו בשבחה אך לה זה לא היה באמת מספק - התחושה שלה הייתה של לא ממש שווה. אמירה אומללה של המורה לרקוד בגיל 10 "שמנת" הפכה את כל מהלך חייה. ד. החלה להתכנס בעצמה, להתרחק מחברותיה, להסגר בחדרה ולא לאכול. בתחילה הוריה לא שמו לב שד. רזתה הם שמחו שהיא יותר בוגרת ושמה לב לאוכל שהיא אוכלת. גם המורים לא ייחסו לזה חשיבות והמורה לריקוד אף החמיאה לה על התמדה שלה..היא הייתה מאושרת אבל לא כל כך..כוחותיה החלו להידלדל והצלתה הייתה בדמות מחלת שפעת שגופה החלש לא הצליח להתמודד איתו. הנורות האדומות של הפרעת אכילה החלו להבהב ומייד כולם נחלצו לעזרה.קשה מאוד לד. היה לחזור לשגרה הכול כך מאיימת. כל עוד שמרה על משקל נמוך הייתה לה תחושה של ניצחון - ניצחון הנחישות על הגוף ועתה היא נאלצת לחזור ולהיות הילדה הטובה, הדואגת שהכול יתנהל על מי מנוחה, ד. בדרכה השקטה זעקה את אומללותה, את הרצון להראות כפי שהיא את האומץ לעמוד על שלה ללא חשש שמא תפגע או תיפגע - והיא הפנתה את כל הכעס והחשש כלפי עצמה היא פשוט הפסיקה לאכול-רצתה להעלם ולבדוק איך הסביבה תגיב...והסביבה הגיבה !!! ד. עם הפרעת אכילה החלה לקבל טיפול רגשי בדרמה, הלכה לדיאטנית קלינית ואף אובחנה על ידי פסיכיאטרית. בגלל גילה הצעיר היה חשש שגדילתה תיפגע ואכן ד. נמוכה מעט מהממוצע ורק בגיל 15 קיבלה מחזור. שלוש שנים הייתה ד. בטיפול אינטנסיבי ואף הוריה לקחו חלק בשיחות ותהליך הטיפולי. כיום ד. תלמידה מבריקה, עם חיי חברה תוססים ויודעת טוב יותר להביע עצמה ולהיות אוטנטית עם עצמה ועם הסביבה הקרובה. היא יודעת שאפשר לדבר יהיו אנשים שיקשיבו וירצו לעזור. ד. היא סיפור הצלחה של נערה מתבגרת שעלולה הייתה למצוא עצמה במצב של סכנת נפשות, אשפוזים ואף לעיתים מוות.