כל הסיפור של גילוי הקרוהן החל בשנת 2007. מאז עברתי עוד הרבה, ולמדתי הרבה על המחלה, על מה מתאים לי, ומה לא מתאים לי. עשיתי טעויות בדרך, אני לא מכירה דרך אחרת ללמוד חוץ מאשר לעשות טעויות.
הדבר הכי חשוב שלמדתי במהלך השנים, זה ללמוד להקשיב לגוף שלי.
למדתי שהגוף שלי יודע יותר טוב מכל הרופאים ומכל התרופות, מה אני באמת צריכה. למדתי להקשיב לצרכים של הגוף שלי, רק כי כאשר  לא הקשבתי לו, ובחרתי להקשיב להרבה  אנשים אחרים, לא הרגשתי במיטבי. וככל שהקשבתי ופעלתי לפי הוראת אחרים, כך הורע מצבי יותר. החלטתי להפסיק להקשיב להם, ולהתחיל להקשיב לעצמי. כי מי מכיר אותי יותר טוב ממני?
אני מאמינה שהגוף יודע לרפא את עצמו אם רק נותנים לו את מה שהוא צריך, שזה תזונה נכונה, ומנוחה נכונה. ויש עוד כמה דברים שעוזרים שמצאתי שעזרו לי במהלך השנים כמו פילאטיס, ומדיטציה. לשמור על רוגע זה מאוד חשוב.
בתזונה נכונה אני מתכוונת שבאמת בעניין הזה צריך להקשיב לגוף. הרבה רופאים ודיאטניות יעצו לי מה מותר לאכול ומה אסור.  בעיקר מה אסור, ורוב הזמן רק צמצמו לי את התפריט,  עד כדי כך שחשבתי שאני יכולה לאכול רק ירקות ירוקים, ובשר.
אסור גלוטן, ואסור לקטוז, ואסור ירקות עם קליפה גסה, ומהירקות שמותר שזה גזר ומלפפון, אסור עם קליפה.
מוצרי חלב, אסור, רק גבינה קשה, מקסימום קוטג' כי יש לו גבשושיות, אז זה בסדר.  הלכתי לדיאטניות של קופ"ח, ומכיוון שהן התחלפו כל שני וחמישי, כל אחת אמרה לי משהו אחר, שסותר את מה שאמרה לי הקודמת. כבר הייתי כ"כ מבולבלת, לא ידעתי מה  מותר ומה אסור. שפשוט הפסקתי להקשיב ואכלתי הכל ושתיתי הכל. (חוץ מאלכוהול)
עד שמצאתי דיאטנית שנתנה לי את נוסחת הקסם. "תבדקי מה עושה לך טוב ומה לא" וככה תדעי מה את יכולה לאכול. זה גאוני, איך לא חשבו על זה קודם? הרי מי שצריך לקבוע הכי טוב מה מותר ומה אסור, זה רק הגוף שלי. הוא בהחלט יודע ומבין מה עושה לו טוב ומה לא.
בהתלהבות של התחלה, כ"כ שמחתי שמצאו סוף סוף מה יש לי, ומחוסר ניסיון, פשוט הלכתי כמו עיוורת אחרי דברי הדיאטניות והרופאים. אחרי הדיאטניות, בעיוורון מוחלט, ואחרי הרופאים בחצי עיוורון, אבל על זה ארחיב בבלוגים הבאים.
רק כשאני נזכרת כמה סוגי חלב אחר ניסיתי, זה גורם לי לחייך, חלב ללא לקטוז, חלב קוקוס, חלב אורז, ועוד איזה סוג שאני לא זוכרת. את כולם שנאתי.
מכיוון שלפני המחלה הייתי ממש מכורה  לקפה עם חלב, היה לי מאוד קשה להיפרד ממנו. אז המשכתי כרגיל. לפעמים זה עשה כאב בטן לפעמים לא. כשזה לא עשה לי כל כך טוב, העדפתי לא להתלונן, הרגשתי שויתרתי על יותר מדי דברים גם ככה, על הנס קפה של הבוקר אין מצב.
אבל אני גאה לומר שלאחרונה כבר משהו כמו חודשיים, שאני לא נוגעת בחלב. זה קרה פתאום, ביום בהיר אחד, שהחלטתי שזה לא טוב, ופשוט הפסקתי. בגלל זה אני מאמינה שלא משנה כמה אחרים יסבירו וידרשו ממישהו להתנהג בצורה מסויימת, זה לא יקרה עד שזה לא יבוא מאותו אדם.
האדם עצמו צריך להפנים ולהבין לבד מתוך מחשבותיו שלו, למה הוא אמור להתנהג בצורה מסויימת.
יש עוד כמה מאכלים שאני לא אמורה לגעת בהם, ואולי באמת כמו שנגמלתי מחלב אצליח להיגמל גם מהם. מה לעשות שאני בסך הכל אנושית ויש לי חולשות? אחרי הכל, אני בת-אדם, ולא מחלה מהלכת. אני צריכה לפעמים גם לדאוג לנשמה ולא רק לגוף.
אני טוענת שלדאוג לנפש זה הרבה יותר חשוב מאשר לדאוג לגוף כשחולים. גם אם מדובר בסתם שפעת. הרי כשהנפש מרוצה, זה לדעתי לפחות 70% מהריפוי.
הדבר לדעתי הכי חשוב, גם כשממש קשה, גם כשהייתי מאושפזת, גם כשעברתי בדיקות קשות, ובכל קושי שעברתי, לא הפסקתי לרגע לצחוק. לשמור על חוש הומור, זה הדבר הכי חשוב וכמעט היחיד שעוזר לשמור על שפיות.
בין כל הבדיקות, והתרופות, והרופאים, וההתעסקות עם ביטוח לאומי, (אולי גם על זה אספר) אפשר ממש ללכת לאיבוד. לכן לא משנה מה קורה, וכמה בלאגן יש בראש ובלב. חייבים לשמור על חוש הומור. זה נותן המון כח להילחם.  כן, זאת מלחמה. אבל זה ברור מי ינצח לא?
עד הבלוג הבא תזכרו,
אולי לא הכל טוב, אבל הכל לטובה :)