לפני כמה זמן בכיתת התיאטרון שלי הייתי צריך לכתוב מונולוג, והחלטתי לכתוב מונולוג עם דמות חולה כרונית.
אחרי לילה מאוד לא נעים בגלל המחלה וקצת זמן למחשבה במקלחת החלטתי לכתוב כל מה שעולה לי בראש על המחלה שלי ועל המשמעות של מחלה כרונית בכלל.
חלק מרעיון הכתיבה של המונולוג היה לפי ארבעת האלמנטים (אש, אוויר מים ואדמה), ואני בחרתי באלמנט מים שמייצג את אופי הדמות.
הדמות בשל מחלתה חלשה מאוד, ובדומה למים נותנת לסביבתה לשלוט בה ולשנות אותה, אך לקראת הסוף ניתן לראות שמים שקטים חודרים עמוק.



המונולוג:


חולה אין-סופני – מונולוג מים


דמות: דניאל שוורץ – בן 35, חולה מחלה כרונית, אדם שקט, נותן לאנשים להחליט דברים בשבילו אך לעיתים רחוקות משיג "ניצחונות קטנים" בעזרת ערמומיותו.
שוהה עכשיו בבית חולים בשל מחלתו, הוא במצב קשה, אבל לא בסכנת חיים, ומאוד ממורמר על מצבו הבריאותי.
בעברו שתה אלכוהול, ונהנה מהרגשת החופש משליטה בעצמו בזמן השיכרון, אך כעת כשהוא חולה בבית החולים, לא מרשים לו לשתות אלכוהול.


טקסט:
ניצב בלבוש של אח מרים את דניאל ומניח אותו על הכיסא.
דניאל "נשפך" על הכיסא, הניצב מצביע על הקהל ודניאל מהנהן.
דניאל: (בביישנות) שלום... אממ, אני דניאל שוורץ, שלחו אותי מטעם בית החולים כדי לספר לכם קצת על החיים כאן.
וכן, אני לא מגזים, אני חי כאן, לא מבקר לעיתים קרובות, לא מתמוטט כל כמה זמן ונשלח לפה להתאושש, חי!
ושלא תטעו ותחשבו שאני באמת חי, תסתכלו עליי! (מצביע על עצמו) זה חיים?
אם תסתכלו עליי במבט חטוף בטח תאמרו לעצמכם "הוא בטח חולה סופני, סרטן או משהו, תוך שנה שנתיים הוא יפגוש את הבורא".
ואם הייתם אומרים לי את זה בקול רם, הייתי מחייך ומודה לכם, כי אני, למרות המראה המחורבן, לא חולה סופני.
אני אובחנתי במחלה כרונית, במילים אחרות, מחלה לכל החיים.
ואיזה מין דבר נורא זה לומר לבן אדם! אתה חולה כרוני, אין דבר גרוע יותר מאין סופיות שכזו!
הרי זה לא דבר זמני, לא איזה שיעול שיעבור אחרי יומיים, או סרטן שכבר לא תרגיש בקבר, מדובר בתיק לכל החיים, במקום מחלה סופנית מחלה אין סופית!
ואתם בטח חושבים לעצמכם, על מה אתה מדבר, הרי יש לך את החיים לפניך לעומת אנשים שבגלל מחלות אחרות מסיימים את שלהם מוקדם.
אז אני חוזר ואומר, אלו חיים? לאט לאט בית החולים הזה השתלט עליי, לקח ממני כל דבר שנתן לחיים שלי משמעות.
זה התחיל בכך שגרמו לי להישאר בבית החולים כל היום, לא לצאת לכל מקרה שלא יבוא, אחר כך הגבילו אותי באוכל... בלי בשר, בלי חלב, בלי סוכר, בלי גלוטן, בלי טעם!
אבל השיא היה כשלקחו ממני את השתייה.
אל תחשבו שאני שתיין, אבל אפשר לומר שמידי פעם נהניתי מכמה כוסות של משקה חריף, שישחרר אותי, ישתלט עליי ובתחילת המחלה הוא גם שיכך את הכאב.
אבל הם, הם לקחו ממני את זה, אמרו שהכבד שלי כבר סובל מספיק!
אז עכשיו אני כלוא בגוף החולה הזה, הרופא נתן לי לפחות עוד 30 שנים של החזקת הנשמה העייפה שלי בכלא הזה, והסוף לא נראה באופק.
לא לא, אין שום סוף באופק לחולה אין סופני כמוני.
אהבתם את המושג? זה אני המצאתי, ההשראה באה מכל החולים הסופניים שאני רואה פה בבית החולים.
הם משוטטים פה, מחכים למוות שיגיע, ולבסוף משלימים איתו.
איזה זן מיוחד של חולים לא? לעומת אותם חולים אין סופניים, שמשוטטים גם הם, ומחכים לסיים את החיים.
אבל במקום זה מגיע רק הסבל - ואיתו - אי אפשר להשלים.
ולפני שהאח שלי פה יחליט שסיימתי, בואו אני אגלה לכם סוד (נשען קדימה לקהל), משהו קטן שישמח אתכם ואותי (נשען עוד קדימה ומסמן עם היד שיקשיבו).
(לוחש) התה הזה שאני שותה פה? (מרים את הכוס) בואו נגיד שהגנבתי אליו קצת חריפות (קורץ)
אז לחיים (מרים את הכוס לחיים) – ארוכים בשבילכם... וחריפים בשבילי
שם את כוס התה על השידה, מסמן לאח לבוא.
האח לוקח את דניאל וסוחב אותו שוב אל מחוץ לבמה.