מתי בפעם האחרונה בכיתם בגלל מפתח? אותה חתיכת מתכת, שנורא אוהבת מנעולים של דלתות? ואני מתכוונת לבכי ממש. לא יבבה, או דמעה מתגלגלת. בכי בכי.
לי זה קרה אתמול. פעמיים.

אולי רק מי שעובר את זה יוכל להבין. אולי כל אחד יכול. אני כבר לא מצליחה למקם את עצמי מול שאר העולם, בתחושות, בכאבים, בעצב, בכעס. אין לי מושג מה מרגיש אדם רגיל כשהוא פשוט לא מצליח להכניס את המפתח למנעול. זה בכלל קורה לכולם?? ובעצם, גם אני הייתי אדם רגיל עד לפני חצי שנה. אז איך זה שאני לא זוכרת שומדבר משם??
התסכול הגדול ביותר, הוא שכל מה שהיה בעבר הכי פשוט- הופך להיות מסובך מדי. זה לא שפתאום אני לא יודעת להתמודד עם ווקטורים, או לא מצליחה לקרוא ולתרגם חומרים משפות זרות. הראש דווקא עובד יופי. אולי זו הבעיה הכי גדולה.

הקושי האמיתי מגיע מהמקומות הלא צפויים. מאותם רגעים בחיים שאף פעם לא חשבתי עליהם קודם. מאותן פעולות שלרגע לא הקדשתי להן מחשבה. תדמיינו את זה. אתם מגיעים הביתה, מכניסים את המפתח לדלת הבניין, מסובבים. הדלת נפתחת ובחצי צעד, הצלחתם גם לפתוח אותה וגם להיכנס פנימה. אתם מטפסים במדרגות, לפעמים אפילו שתיים-שתיים, לקצר את הזמן. מגיעים לדירה, שוב מפתח, שוב חצי סיבוב, שוב חצי צעד.

אתמול גיליתי שאני לא מסוגלת לחבר בין המפתח למנעול. פשוט לא מסוגלת. ניסיונות על גבי נסיונות, וזה לא מצליח. עם כל נסיון, התסכול גובר, החרדה מתגברת. התחושה שאתה לבד שם, עומד מול הדלת המיותרת הזו ואולי לא תצליח להיכנס פנימה, ורבאק- רק הבוקר הצלחתי לנעול פה!! עוד נסיון, ועוד נסיון והדמעות כבר בעיניים ובגרון. כשהשכן יצא ופתח את הדלת, ככה במקרה, נפרצו כל הסכרים. המסכן לא הבין מה הוא עשה לא בסדר, ובטח לא הבין למה אני מסרבת לשחרר את ידית הדלת אחרי שנכנסתי. אין הסבר לתחושה הזו. הייתי באמת בטוחה שזו ההזדמנות היחידה שלי להחזיק בדלת, כדי שלנצח אוכל להיכנס ולצאת. דבילי? אולי. ברוכים הבאים למציאות החדשה שלי.

אחרי התיאור רווי הדמעות של חוויית המפתח, אני מתכוונת לחסוך כאן את תיאור העלייה במדרגות. בואו רק נאמר, שפתאום העובדה שלמשה רבנו לקח 40 יום לטפס על הר לא נראתה לי מופרכת כ"כ. הרגליים שלי, שמעולם לא היו דקות כמו גפרורים, פשוט הכפילו את משקלן והיכולת לסחוב אותן במעלה המדרגות הותירה אותי מותשת כבר ליד הדלת של הקוברסקים, בקומה הראשונה. אין לי מושג איך, אבל עשיתי את זה. הצלחתי להגיע הביתה!! זה נשמע אדיוטי לאנשים שמצליחים להגיע הביתה כל יום, אבל זה היה הניצחון הגדול הראשון שלי. חלק מאיתנו לחם אתמול במחבלים וניצח. חלק מאיתנו ניצחו בהתערבות, זכו בלוטו או אפילו הצליחו להשיג את אהבת חייהם. הניצחון שלי היה להגיע הביתה. גם זה משהו.
זה אולי קצת פאסה לכתוב על טרשת נפוצה, אבל זו אולי הפעם הראשונה שאני מסוגלת להגיד את זה בקול רם, חד וברור.

יש לי טרשת נפוצה. זה לא הולך לעבור. אבל אולי בסוף אני עוד אנצח.