סבתא שלי שלימה, הייתה אשה גוצה, רחבת מימדים, אך זריזה בתנועותיה ותמיד עסוקה במשהו יצירתי. הייתה סורגת במסרגה אחת בחוטי- תפירה מפיות ומעמלנת אותם  ואיש לא עשה משהו כל כך יפה ועדין כמותה. אני חושבת  שעשתה מאות מפיות כאלו בחייה ואף פעם לא עייפה ממלאכה זו. וגם סרגה בחוטי צמר כריות, ושטיחונים ורקמה כריות. כל ביתה הזעיר היה משהו שהיום היה יכול להיות מקור תאווה סטיילינג. אפילו היא עצמה הייתה חובשת לעיתים כובעי ברט שהיא סרגה....
והיא גם הייתה בשלנית מצויינת. כזו שידעה לקחת כמה חומרים מעטים ופשוטים ולהוציא מהם תבשילים מאוד טעימים.
את יצירתיות הבישול שלי כיום, אני חבה להתרגשות שחשתי מיכולת הבישול שלה בילדותי.
היא נהגה גם להכין ריבות נפלאות, וחמוצים מירקות שונים, שתמיד עמדו  בצנצנות נאות מצפות לחלוקה לבני המשפחה. כי תמיד נתנה לאחרים ביד רחבה.
אך אני רוצה להתעכב על קרם השוקולד המיוחד שלה. אני חושבת שהזכרון שלי לא מאכזב, גם מעל 40 שנים אחורנית.היה זה קרם בעל מרקם חלק וכבד.
היא הכינה אותו מקקאו, חמאה, חלב, סוכר, וניל, בישלה בסיר קטן וישן. ואחר כך יצקה אותו  לתוך תבנית של הכנת קוביות קרח. מאלומינים. והכניסה למקפיא. בציפיה שנדמתה כנצח, כעבור כמה שעות, היייתה מוציאה מהמקפיא, מפזרת מעל הקרם בוטנים קצוצים, מחלצת מהתבנית, ואני הייתי עוצמת עיניים ומתמסרת לאכילת הקרם האלוהי הזה... 
אני נשבעת לכם, ברגע הזה, כשאני כותבת את הדברים אני דומעת. טעם הקרם הזה, ריח הוניל , ריח הקקאו ומרקמו של הקרם המעורב בבוטנים הקצוצים, אין להשוותו לשום דבר שאכלתי בחיי.
אני מאוד מאוד מתגעגעת. גם לקרם, גם אליה, גם לחדרים הקטנים נוסכי השלווה ומעשי ידיה.
עברו שנים רבות. הפכתי לבשלנית טובה. אני מודה שאני מבשלת דברים שמענגים את אלו האוכלים אותם ואני נהנית מתהליך הבישול מאוד. וגם מקבל על כך תגובות טובות., אך  מעולם לא ניסיתי לשחזר את המאכל ההוא... את קרם השוקולד של סבתא שלימה.
היום... אני רוצה להעיז...
לנסות עד שאצליח... 
אני חייבת בשביל ילדיי.. 
אולי בשביל לדעת אם גם אוכל הוא משהו שעובר בגנים...
ולהעביר את המשהו הזה שעושה את ההבדל בין סתם קרם שוקולד לקרם של סבתא, של אמא, של מישהו....