אני מתמודדת מול האנורקסיה וכל פעם מחדש נדמה שהיא מכריעה אותי.
נדמה שהיא מצליחה להפיל אותי, וקולות קטנים שלוחשים לי את כל אותן המילים שמשגעות אותי שמאשימות אותי, כל אותן המילים שמדכאות את נשמתי, שמדכאות את קול ההיגיון שעוד נותר בי. ארבע שנים.
זה עבר ועכשיו שוב חזר.

מעולם לא הצלחתי לסמוך על אנשים בחיי, אני לא מצליחה להאמין שאוהבים אותי, תמיד הייתי כזו חשדנית, מעטפת של ברזל עוטפת אותי, מעטפת של חומת מגן סביבי מכול העולם הזה, מכול מה שמרכיב את העולם הזה.
אני מפחדת להיפגע, להיפצע, אני מפחדת כל כך, אני מפחדת לסמוך על אנשים כי איכשהו אני כל הזמן בטוחה שכולם ללא יוצא מן הכלל פועלים על פי האינטרס שלהם. סביבי חומת מגן, חומה כל כך חזקה שמגנה על ליבי השביר מכול, ליבי הפגיע והעצוב, הבודד.
ליבי בודד כי איני מסוגלת לתת לאף אדם להיכנס אליו דרך החומה, איני מסוגלת לסמוך על אף אדם כי אני מפחדת שאם אתן ליבי יפגע ואני לא אעמוד בזה.
אני יוצאת לבלות.
אני יוצאת בשביל לשכוח, אולי בשביל לצאת מהדיכאון ולחייך גם אם זה זיוף אחד גדול כשבליבי יש חור וכאב, ופחדים שאין לי דרך למגר.
אני לא רוצה לתת לאנורקסיה לשבש את חיי,אני רוצה לחיות ולהינות וגם אם אני לא מצליחה אני רוצה להגיד שניסיתי.
ניסיתי להינות.

אני זקוקה לאהבה, אני זקוקה לחיבוק, לחום אנושי. אין דבר שאני יותר זקוקה לו מאשר זה. אני לא נותנת לאף אדם להתקרב אל ליבי,אני עטופה בקליפה קשה אבל מבפנים יש לי לב כל כך רחב אוהב וחם שמעטים ובודדים האנשים שנתתי להם את ליבי, מיוחדים ונדירים אותם אנשים.בודדים.
אני צריכה להרגיש שמקבלים אותי, לחשוב שאוהבים אותי, שנותנים לי תשומת לב, אני כל כך צריכה את זה כי אני מפחדת. אני מפחדת ממה שיקרה אם אחוש נדחית. אני מפחדת מהבדידות שכבר עכשיו חובקת אותי.