לאחרונה יצאתי לפנסיה, על הפנסיה חלמתי שנים רבות, שנים של עבודה קשה, שהפנסיה היתה כאילו נקודת המיפלט, מצב שבו אתה חולם על הימים, בהם תקום בבוקר, ואופס, אין שום דבר לעשות, איזה כייף.
ולצערי ,באה המציאות וטפחה על פני,  בתחילה , היה זה באמת נפלא לקום בבוקר, ,רק עם הדברים שעליהם ערגת, ציור פיסול קריאה וכו'.
יום יומיים, חודש חודשיים, והעיסוק בכלום, או, נכון יותר ,העיסוק והיצירה של דברים, שאיש אינו מוכן לשלם עבורם, יוצרים אצלך תיסכול עמוק, חלל אשר אינך יכול למלא.
שנים, יצרת דברים שאנשים רכשו, נהנו, והביעו את אהדתם והנאתם, בצורה נמדדת , מועורכת ,בכסף וכמה שיותר כסף, כך נמדד שווי המוצר,ופתאום , נדה.
רגע מה מה קרה?  האם כישרוני נעלם יחד עם הגיל.?
ולכאן מתחילה לזחול הרעה החולה של התיסכול.
ולאחריה, באין תשובה מספקת, הדיכדוך, מצב הרוח המיתדרדר, המחשבות , הסירוב להכיר בבעיה והמחשבות המטרידות שאינן עוזבות את מוחך הקודח ומדירות שינה מעיניך.
ומכאן, הדרך קצרה לטיפול פסיכיאטרי.
והטיפול הפסיכיאטרי, כבודו במקומו מונח ,אך תשובתו הנאמנה היא אחת ויחידה, קח כדורים, שיטמטמו לך את המוח ,ויהפכו אותך מאדם חושב,לטוב או לרע.
לזומבי.
אינני מזלזל, חס וחלילה, בטיפול פסיכיאטרי שיחתי, התוקף את הבעיה בצורה לוגית, ואולי יצליח לשכנע.
הצרה היא שרופאים פסיכיאטרים, כל כך קלים בלחיצה על הדק הכימיה, שהטיפול הקונבנציונלי ,של שיחות שיכנוע לאיתור הבעיה,   נעלמו כמעט מן האופק.
הייתי בשני מפגשים עם רופא פסיכיאטר, והתאכזבתי קשות.
קבלתי גם תרופות שהיו בניגוד לתרופות קיימות, ובדקה ה90 נחלצתי, לגמרי במקרה מאסון .
ועל כך בפוסט הבא.
שבת שלום.