חשבון הנפש שלי משול לתפוח בלי דבש. גם אינו קשור ביום הכיפורים כלל ועיקר. הוא הרבה מעבר להתבוננות על שנת חיים שמסתיימת ביממה של צום שאינני לוקחת בו חלק.
יום אחד זה קרה. הרגשתי שאני כבר מוכנה. ישבתי עם אמא ובקשתי לשמוע ממנה את מלא הפרטים מאותו לילה: ב' אייר תש"ך 29.4.1960 הלילה בו ארעה התאונה ואני אז בת שנה ועשרה חודשים.
אירוע התאונה הוא סיפור שגדלתי עליו כבר בילדותי. אירוע שצלקותיו הפיזיות מעטרות עוד היום חלקים בגופי וממאנות להימחק וגם אם הטבע טשטש אותן במידת מה, ניעורו צלקות הרגש וסרבו להימחק.

אל חשבון הנפש שלי פסעתי בכוחות שלא זכיתי להכיר בי. ידעתי שבתחושות שלי איש לא יכול להיות. הייתי נחושה. חשבון נפש מבחינתי הוא לחבור לתהליך רגשי, אישי ולהיות בכאן ועכשיו מבלי לסטות למקומות שהייתי בורחת אליהם בכל פעם מחדש.

באותו ליל שבת בתום ארוחת הערב המשפחתית כאשר שתי אחיותיי הבוגרות מסבות עדיין סביב שולחן השבת עם אבא. נלקחתי בזרועות אמא לרחוץ את פני וידי בדרך למיטה.
פתיליה שעליה רתחו החיתולים (כן, לפני 50 שנה הרתיחו חיתולים עם סבון שמן על פתיליה... )
עמדה אז ממש מתחת לכיור. גם כשאמא ניסתה לתאר לי, לא יכולתי להבין מה בדיוק גרם לכך שאחליק מידיה בגופי הקטן הישר לתוך אותה קערת מים לוהטים וכוויות יכסו את מרבית חלקי גופי ...
רכבת הזמן התחילה לדהור. הצלקת כבר נצרבה.

ההגעה הבהולה לבית החולים הפכה למסע תלאות בלתי מתפשר. בתחושה שלי מהיום יכולתי לחשוב שהיקום ואולי לא רק הוא, סרב לתת לי חיים ומנע ממני להינצל. האוטו הצבאי שהיה אז ברשות אבא בתוקף היותו קצין בצבא קבע, קרטע ונעצר במחצית הדרך מהמושב לבית החולים.

ארץ ישראל של אפריל 1960 ליל שבת עשר בלילה. צומת דרכים חשוך. כלי רכב בודדים חולפים על הכביש המאולתר ולצד הכביש... אמא צעירה אוחזת בזרועותיה תינוקת מיוסרת בכוויות מדרגות ב' ג' בסכנת חיים. אבא, אחות המושב, טנדר שמסרב לזוז והמון דאגה ותקווה למושיע...

אין לי ולו זיכרון אחד מאותם רגעים. הייתי קטנה וחסרת אונים. זיכרונות הילדות שלי מתחילים בגיל 3 כשנדרשתי ללכת ללא חולצה בימי השמש החמים "כדי להעלים" את אותן צלקות מגופי. אמא האמינה שאם אסתובב ללא חולצה תימחקנה הצלקות הפיזיות. מה שנראה רחוק ותלוש מהמציאות ומהמדע...
אבל אותי לא הדאיגו הצלקות. המחשבה שנקפה בי שוב ושוב לאורך השנים, חזרה לאותה נקודה: למה האוטו של אבא נתקע? למה נהג המונית שעצר כשאבא סימן לו, סרב לקחת אותנו לבית החולים גם כשידע שיש בידי האם תינוקת בסכנת חיים שההוריה יצאו מהבית בבהלה מבלי שלקחו איתם ארנק והם אכן ימצאו את הדרך לשלם עבור אותה נסיעה רק שיאות להבהיל אותנו לבית החולים.... אבל הנהג סרב בתוקף, לחץ על דוושת הגז ונעלם אל תוך החשיכה...

ברבע לחצות עברה במקום ניידת ונעצרה. השוטר הזמין אמבולנס והובהלתי לבית החולים במצב קשה. אושפזתי למשך חודש. אני התינוקת שוכבת עירומה על הבטן ובידיים קשורות שמא אגע בשלפוחיות הקשות שעל גבי. שמא אגרד את המשחות... תלאות של משפחה מפוצלת אמא שעושה דרכה בטרמפים מידי יום מהמושב המרוחק אלי לבית החולים, במרחק 40 ק"מ כשיש רק אוטובוס אחד ביום... אבא בצבא, שתי אחיות בנות שמונה וחמש נותרות לבדן בכל יום מחדש.

מודה. אינני מסוגלת לחבור לייסורי המצפון של אמא. משהו בתוכי לא מאפשר לי תחושת אמפטיה ובה בעת לא חלחלו בי רגעי כעס ולא טינה. מעולם לא הייתי בהם. כן הייתי ועדיין באותן שאלות שממאנות להימחק: 
מה היה שם? למה נפלתי מהידיים של אמא?
למה אל תוך הקערה המבעבעת דווקא?
למה הטנדר הצבאי התקלקל בדרך לבית החולים?
למה נהג המונית חשב שהוא יכל להרשות לעצמו לסרב להציל תינוקת?

חודשיים אחר כך נערך נגדו משפט במשרד התחבורה. פרוטוקול המשפט כמו גם מסמכים אחרים מאותה התכתבות, נמצאים בידי ומהווים עדות חותכת לכך שכל הסיפור אינו פרי דמיוני היצירתי. הנהג נקנס על סך 50 לירות אותם תרמו הורי על שמי לאיל"ן שינפוליו. לפני מספר שנים איתרתי את מספר הטלפון של הנהג באמצעות אותם מסמכים השמורים עימי. העזתי להתקשר לביתו. שוחחתי עם אלמנתו... כבר לא יכולתי לשאול אותו- למה?....

כשבאתי אל חשבון הנפש הזה שאלתי  את אותן שאלות שלא ידעתי לשאול בעבר.
בקשתי לדעת האם אני אמורה לשכוח? האם אני מבקשת או צריכה בכלל לסלוח? האם יש לי את הזכות לערער על האופציה שזו הייתה "סתם" תאונה אומללה לכל הצדדים המעורבים?
האם חידת קיומי וייעודי בחיים שייכים או אינם שייכים לאותה תאונה?
התשובות התחילו להגיע...

הבנתי עד כמה חשוב היה לי לנהל את חשבון הנפש הספציפי הזה. המתנתי לו למעלה מ50 שנה. לא יכולתי להדחיק יותר... חיכיתי להיות במקום יציב ובוטח. להיות בכאן ועכשיו גם במרחק שנים רבות ולהבין שאין לי צורך בסליחה.

תאונות נוספות בחיי אכן התרחשו שוב ושוב. חקרתי את עצמי בקורס היעוד של חיי והבנתי מהו מקורן. בתהליך משותף עם מאמנת מקצועית הגעתי למיקוד נישה מקצועית. היום אני מאמנת להתמודדות עם חוויות בלתי צפויות (משברים וטראומות). התובנות באו לי בזכות אותו חשבון נפש נוקב. דרכו הבנתי ממקום מאוד פנימי שאינני יכולה להיות ביעוד שלי כל עוד לא עברתי אותו בעצמי. ברגע שברכתי את עצמי להצלחה, סגרתי את אותה דלת דרכה התנהלתי עת הייתי מונעת מפצעי העבר.

עתה אני חופשית להגשים את היעוד של חיי.
חשבון הנפש הזה הוא הוא הפתרון לחידת קיומי ושליחותי.
תודה שזכיתי.