הסופי שבוע האלה גומרים אותי לחלוטין. כל שבת זה אותו דבר. אני מגיעה למצבים של לפני תהום, כל יום ראשון שוברת את הראש אם להתקשר למטפלת לבקש עזרה להגיד שאני במצוקה או לא. כל יום ראשון מתקשרת והכל בלי שינוי. היא לא עונה.ץ לא אכפת לה ממני אם אחיה או אמות. לא אכפת לה לשמוע עם אני עדיים מתקיימת בעולם הזה או לא. רוצה להפסיק להתקיים, אלוהים שלי, כמה שאני רוצה שכבר תגמול אותי מייסורי, שהכל ייגמר.
לא יכולה לסבול את עצמי, את המחשבות, הרגשות, את הגוף הארור הזה, לא יכולה. מרגישה מטונפת מזוהמת לחלוטין פגומה. שום מקלחות לא ישטפו ממני את כל הזוהמה הזו. לא ישטפו אותי. הלוואי והרצפה הזו הייתה קורסת תחת רגליי והכל היה נעלם. נמאס לי מהטירוף הזה סביב האוכל. מהטירוף שלי באופן כללי. כל הגוף נשרף מכאבים. השיניים כואבות לי. האוכל הזה רק עושה לי נזק. אני צריכה להתמיד בצומות אני לא יכולה כל פעם להיתקף בהתקפים האלה. אני עד כדי כך כישלון שגם להיטהר מהכל אני לא מצליחה. מרגישה מסריחה כל כך. כל הגוף שלי עכשיו מלא בחרא הזה, באשומן הזה. מרגישה עטופה בשכבות אינסופיות של שומן. העצמות שחזרו לבלוט כבר לא מרגישה אותם. רק שומן. רק את עצמי. שונאת להרגיש את הקיום הזה בתוכי. שונאת. רק לפני שנה וקצת הייתי כניצולת שואה. כל הידיים שלי היו כחולות. בקושי הלכתי. הסוף היה כל כך קרוב. הייתי צריכה להשתחרר מהכל כבר אז. הייתי צריכה לוותר. הכל היה אבוד. לא היה משמעות לכלום. הייתי צריכה אז לאפשר לעצמי ללכת. זה היה כל כך קרוב. אבל לא. הייתי חייבת להחליט להציל את עצמי. כמו חית פרא, התחלתי לאכול והסוף הזה התחיל לחמוק ממני. נתתי לחלום שלי, למוות, להתרחק. התחלתי להתכסות בשומן. אנשים התחילו לא לשים לב אלי, להגיד שאני מושלמת שאני בריאה שאין לי כבר כלום. אנשים זנחו אותי והפסיקו להילחם על להחזיק אותי חיה. חשבו שאני מסוגלת לכך טוב מאוד אפילו יותר מדי טוב, בעצמי. באותם תקופות אימא היתה נראית דואגת לי. הייתה שוארלת אותי כל כמה זמן מה עם הבדיקות דם מה אומרים הרופאים. אבא שלי היה בא לבקר אותי בכוך שבזמנו גרתי בו והיה בוכה ובוכה מסתכל עליי כעל נידונה למוות. והייתי אומרת לו, אבל מה, על מה לבכות אתה לא רואה שעליתי שתי קילו והוא היה בוכה ובוכה ואומר שגם הוא כבר לא מסוגל לאכול בגללי. ועכשיו כשאני מכוסה בכל הזוהמה הזו אני כלום אני אוויר בשבילם וכבר כשהם מתקשרים זה רק לשאול אם אני צריכה כסף ואז רק זורקים לי איזה מאה מאתיים שקל וחושבים \שאפשר לחיות מזה. עכשיו אני בשבילם רק כתובת למשלוח כספים. למה הם עושים את זה? לא יודעת. לא נראה לי שבשביל לכפר על כל הרוע וההזנחה שלהם פשוט בגלל שהם לא יודעים בכלל שהם עשו משהו לא בסדר. כנראה הכל רק הזיות שלי. אני צריכה לשכוח שהם קיימת להחשיב את עצמי ליתומה. אף פעם לא היה אותם ואף פעם לא יהיה כמו שאף פעם לא יהיה לי את עצמי.
אני שונאת את עצמי עד מוות. מייחלת לחזור להיות אותו צל של בן אדם.ץ זו שכולם רק ריחמו עליה, רק הצביעו אליה. רק בהו בה משוטטת ברחובות וצעקו אחריה אולי היא רוצה איזה סנדוויץ או איזה גלידה. שמזה. שאי אפשר כרכה לא לאכול. זו שכולם החשיבו אותה לכרונית לחסרת תקנה. לא עוזרות לי כ השכבות חומות שומן האלה שבהם עטפתי את עצמי לא הופכים אותי ליותר אנושית לפחות מפלצתית לא מפחיתים לךי את הסבל לא משנים את הגיהנום לגן עדן. רוצה כבר גן עדן אמיתי. השומן הזה לא הופך אותי למוצלחת יותר כי הכל נכשל לי. פעם הייתי לבושה כמו בבגדים של קבצנית ברחוב, היום אני לבושה בגדים יפים צמודים. פעם הייתי גרה 3 שנים בכוך בבקתה עכשיו אני בדירה יפה במרכז העיר. פעם הייתי משוטטת בלי לדעת לאן, היום אני הולכת כל יום ללימודים ולעבודה. מה שבעבר היה לי בגדר חלום היום כבר יש לי. אבל אני אומללה. והשנאה העצמית שלי מכרסמת אותי ולא מביאה לי לנשום. אני מתגעגעת לפעם. מרגישה שפעם כשלא היו חלומות וכשלא הייתה תקווה לכלום היה יותר טוב לפחות אז ידעתי שהכל אבוד אבל עכשיו כשדברים מבחינה טכנית מסתדרים לי, הבפנים שלי הוא אותו הריקבון, אני רואה ששום הדבר לא באמת משנה אותי. אני מרגישה כמו ילדה קטנה. תקועה אי שם בילדות. מרגישה שהחיים האלה גדולים עלי. יום שני- פגישה עם הפסיכיאטרית אחרי איזה חצי שנה או שנה שלא הייתי אצלה. מה אגיד לה שכואב לי בלב מה אני אגיש לה, שאני לא אוכלת כשאני מכוסה שומן. מה אגיד, היא לא תבין היא לא תאמין לכלום. אני חייבת להחזיר את הכל. חייבת