שלום,
אני סובלת מדיכאון,וב ארבע חמש חודשיים אחרונים גם התקפי חרדה. זה הדבר הכי רחוק ממני וקרוב אלי שעברתי אי פעם.
להגיד מה הייתי פעם זה מיותר, השאלה מה אני היום.
היום אני בחורה צעירה בת 20 שיש לה פחד מלצאת מהבית,פחד שהשאר לבד בבית,אני מטופלת אצל פסיכיאטר ופסיכולוגית.
הזמן שאני נמצאת במצב שלי הוא שנה.
חברים התרחקו לא הצליחו להבין,חבר נפרד הוא לא יודע איך להתמודד.
ורק אני בלי שאלות ובלי תשובות נשארתי לבד.
למדתי על הבשר שלי חיים ומוות.
ועכשיו אני יספר למה בחרתי דווקא,
החיים מחוץ  לקופסא.
כפי שאתם רואים אני צעירה ולא חוויתי הרבה בגלל גילי הצעיר.
אבל כן חוויתי מזה להיות מחוץ לקופסא.
להיות שונה להיות אחרת ,די מוכר לי אבל די הכחשתי את זה.
והחיים פשוט דפקו לי בדלת שמו לי מכתב ביד,
שמה שכתוב שם זה מה שיהיה כאן.
ולמדתי לחיות בלי לשאול יותר מידי שאלות.
ואם אני יגיד את האמת כל הזמן אמרתי אני מעדיפה שיהיה לי סרטן מאשר מה אני עוברת בתוך תוכי כרגע.
כי סרטן אפשר לשים אצבע ולהגיד יש לך ככה ככה וככה.
אבל משהו נפשי פשוט אי אפשר לשים אצבע.
זה הדרך לפי דעתי צריך ללכת בה.
אם אנחנו חיים כבר מחוץ לקופסא אז לפתוח את הקופסא עד הסוף!
לשחרר את הכל, לצחוק על מה שיש לנו,ולעשות מה שאנחנו רוצים.
לבכות שרוצים,לצרוח שרוצים,לצחוק עד שכואב הבטן שרוצים.
פשוט לא לנסות להיכנס בתוך הכופסא להשאר בחוץ.

מאחלת לכולם רק בריאות ומקווה שקצת הכנסתי תקווה :)
אוהבת שמש1