קשה לי מאוד עכשיו.
הימים האחרונים היו קשים מנשוא.
מרגישה שאני מתדרדרת, שכוחותיי שכל כך התאמצתי להחזיר לידיי חומקים ממני. לא יודעת מה לעשות ועם מי להתייעץ.
אני מרגישה לבד בתוך כל החושך הזה
לא מסוגלת לסבול את עצמי נפשית וגופנית.
לא יכולה לסבול את הקיום שלי.... בשכיבה.... בישיבה....בהליכה....
לא מצליחה לישון כמעט בכלל בלילות, חסרת שקט בצורה שאין לי אפילו מילים לתאר את זה. שום תזוזה ושום פעילות לא מעבירה לי אותו. מרגישה צורך כל הזמן ללכת, אבל זה לא עוזר. הלחץ הזה לא משתחרר ממני. 
עוד מעט יש לי פגישה עם המטפלת.... אך הכל לשווא, השיחות איתה לא מסייעות לי בדבר, אני חשה חוסר הבנה עצום מצידה, מרגישה שאני מדברת אל הקירות, שאין מענה לזעקותיי, לא משנה כמה אנסה להראות את זה בגוף. גם כשהלכתי אליה שותתת דם זה לא היה משנה, היא לא הצליחה לראות אותי באמת, הרגשתי שלא איכפת לה שהמצב מדרדר.
אני מרגישה שורדת בקושי. הימים אותם הימים, ואני אותו אדם, רקוב ופגום.
כלום לא משנה את זה. אני לא מצליחה להתשתנות. לא מסוגלת ללמוד, לא יודעת איך אתחיל עבודה בשבוע הבא..... אני לא במצב לכל זה. מפחדת שלא אצליח להעמיד פנים בכל המקומות האלה. הלוואי והייתי יכולה להינעל בבית ולא לצאת לשום מקום שיש בו בני אדם. לא רוצה שיסתכלו עלי. לא רוצה שיראו אותי ככה.