מה לעשות עם האשמה הזאת?כשתותי ילדת השמנת שלי שואלת אותי- אמא אפשר? ואני רואה את המבט הכמהה בעיניים לאיזה ארטיק, או מסטיק או מה שזה לא יהיה ,אני חושבת לעצמי למה הילדה שלי לא יוכלה לומר פשוט- ''אמא אני רוצה'' בכל  מקרה העסק מסתבך.
כשאני אומרת כן, אני מרגישה משתפת פעולה עם כוחות הרשע שזוממים להביא את הילדה שלי לחולי, ''הנה בסוף תהיה לה סוכרת, את תשלמי על זה אני אומרת לעצמי, את  יודעת ,ילדים ילעגו לה ויקראו לה שמנה והכל בגללך, אמא חלשה שכמותך, רפה, ללא גבולות. את עושה אותה שמנה, הכל בגללך. לכי תבדקי את עצמך אני אומרת לעצמי. הדיאלוג יכול להתנהל גם על משהו  שבמסגרת המותר אבל אני יודעת שאחר כך יתחילו החשבונות...כשאני אומרת לא אי אפשר אני מרגישה גזל של ילדות. כי מהי ילדות אם לא משחקים ושירים וחברים וממתקים.  למה היא צריכה להיות שונה מכל הילדים בבריכה שאוכלים בשחייה לילית את ההמבורגר והצ'יפס, והיא הרי רוצה רק צ'יפס, והיא שחתה המון והוצאה אנרגיה. אבל הלא הוא לא, והיא בוכה וגם אני קצת מבפנים . כי רק לפני שעה היא כבר  קיבלה ארטיק. אוף קשה