קבלת הידיעה בעצם אינה מאפשרת חשיבה לוגית והגיונית. מיד מציפות את הראש מחשבות על סוף ביקורי עלי אדמות והכנות לקראת העובדה שבמקרה הטוב בעוד שנה לא אהיה.
אבל מצד שני החלטתי להלחם. ראשית למחרת - זה היה בארוחת ערב שבת המסורתית בביתנו, בנוכחות כל בני המשפחה, שיתפתי, "בישרתי" והודעתי על הצטרפותי למשפחה עגומה שנקראת "חולי סרטן המעי הגס", והבטחתי שאעשה כל מאמץ להחלץ ממצב זה. כמובן שהידיעה הקשה השרתה אוירה קשה מפני שבני משפחתי, כמו כל העולם, מתייחס לחולה הסרטן כאל אבוד. אותו ערב היה קשה מנשוא ולא הפסקתי לבכות כל הערב, ביודעי את הצפוי בעתיד הקרוב.

היותי עוסק בעולם הרפואה גרמה לכך שנותחתי במחלקה לכירורגיה אנדוסקופית בביה"ח איכילוב בתוך שבועיים, ברביעי ליולי 2010 וההחלמה מן הניתוח ארכה שלושה ימים בלבד, כאשר כבר למחרת הניתוח ירדתי מן המיטה ותפקדתי עצמאית. הוסר מגופי כ-40 ס"מ של מעי, חלק מן המעי הגס וחלק מן המעי הדק. הונחיתי לשמור על דייטה חריפה, אבל ההנחייה הקשה הייתה להתחיל בטיפולי כימותרפיה בתוך שישה שבועות.

פה מתחיל הקטע הקשה. התייעצתי עם רופאים אונקולוגים משלוש מחלקות בארץ. לתדהמתי גם בקטע קשה זה יש רופאים שרווחתם האישית קודמת ולא ארחיב בנושא זה. לכן בבסיס החלטתי באיזה בית חולים להיות מטופל היה לבחור ברופא שמוכן לטפל ומסור את כל המידע האמיתי ב"גובה עיניים", כלומר ללא התנשאות, ללא הסתרת המידע וכמובן ללא כל צל של טובת הנאה אישית. (ויש מכל האלמנטים הללו אצל רופאים רבים, ודי אם אזכיר את עובדת הרשעתו בבית משפט של מנהל המחלקה האונקולוגית מבית החולים איכילוב והליכתו לכלא...)

בחירתי הייתה במחלקה האונקולוגית של בית החולים הדסה בעין כרם, ושם הרופא המטפל ד"ר טמפר. רופא הממלא את כל ייעודו כרופא וכאדם.

מסקנה לתקציר זה: שתפו את משפחתכם בסרטנכם.
                              ערכו שופינג היכן להיות מטופל.