אתמול אחרי זמן מה הלכתי לבקר אצל אימא.
כרגיל הלכתי עם הרגשה לא טובה, כי כל פעם זה נגמר בריב ולא משנה שאני משנה גישה, מנסה לזרום ולא לחשוב על רע.
זאת לא הייתה שיחה של אימא ובת, הרגשתי את עצמי כמו בחקירה.
כל פעם אותה הרגשה שמקשיבים לי אך לא שומעים אותי בכלל!!!
היא התחילה לשאול אותי על הטיפול.אני,כרגיל,אמרתי שהכל בסדר.(אפילו אם לא לא הייתי אומרת לה).
דבר הכי מעצבן זה שמסתכלים עליי מלמטה עד למעלה.ואני שונאת מבטים כאלה גם מאנשים אחרים. אני ישר חושבת:מה הם חושבים שאני שמנה? משהו לא בסדר איתי?
אימא שאלה אותי כמה אני שוקלת.וביקשתי לא פעם אחד שלא תשאל אותי שאלות כאלה!!! רק אמרתי לה:"לא משנה. לא צריך לשאול אותי על זה".
אז היא ענת לי:"מה זה סוד? מה אסור לשאול את זה? ".
ואם כבר לדבר על זה,אז היא יודעת עם איזה משקל השתחררתי מבית חולים וזה שאני שומרת על המשקל הזה, אז מה הצטורך לשאול אותי על המספר?!
אני לא רוצה לדבר איתה על זה, כי היא תתחיל לדבר על המשקל שלה ועל זה שהיא אוכלת מהכל ושומרת על המשקל שלה. וטזה מעצבן!!!
גם התחילה לשאול אותי במפורט מה אני אוכלת,מה אני מכינה לעצמי.למה?
הרי לפני כמה זמן דיברנו בטלאפון ושאל אותו דבר ועניתי לך!
היא גם מתעצבנתץ שאני עובדת כל היום ולפעמים בלי חופש כולל מוצ"ש.
כאילו היא לא יודעת שאין לי ברירה בינתיים.כאילו היא לא יודעת באיזה מצב כלכלי בגלל המחלה הייתי לפני האישפוז ובאישפוז עצמו.אז להיפך, תשמחי בשבילי שיש לי אפשרות כזאת! שיש לי אפשרות לשפר מצב כלכלי שלי!
למה פשוט לא לשמוח בשבילי?למה לבקר אותי כל פעם?!!!
והשאלה הבאה הכי מעצבנת למה אני לא רוצה להכיר מישהו.ואני עוצרת אותה,אומרת שלא רוצה לדבר על זה ומרגישה שאני מדברת באוויר,לא שומעים אותי,ממשיכים לדבר על זה,לשאול אותי.
היא אומרת את נראית טוב,אז למה את לא רוצה להכיר מישהו.למה לא הכרתי עד עכשיו.
כן,באמת,למה?!! הרי הייתי בריאה ואהבתי את עצמי!!!!!!!!!!!
אין אין אין הבנה בכלל.
למה כל פעם להשוות אותי כלפיה? אני זאת אני וזה מה שיש! תקבלי אותי איך שאני ואל תנסי להתאים אותי כלפייך!!!
אחרי כמה זמן היא ממשיכה עם אותה שאלה,למה לא מכירה מישהו.
ואז אני אומרת שאני צריכה ללכת.
וביציאה כבר היא אומרת:"את לא רוצה כלום!! את לא צריכה כלום!! שום דבר לא מעניין אותך!!".והיא אומרת את סה בכזה כעס כאילו עשיתי לה משהו.
ואז הדלת נסגרת.ואני עומדת כמה דקות ליד הדלת,עם הדמעות בעיניים..לוקחת נשימה ארוכה,מנסה להרגיע את עצמי ואומרת לעצמי:"תרגעי, הרי זה קורה כל פעם". ואז יוצאת החוצה.מגיעה הביתה כולי שבורה ופגועה בפנים.
איזה חוסר הבנה מוחלט!!!
אפילו לא מנסים להבין אותי.רוצים רק שהכל יהיה איך שהיא רוצה.למה לפגוע בי כל פעם.
ואחרי איזה שעה היא מתקשרת כאילו לא קרה כלום ואומרת לישאני נראית טוב ואם אני רוצה למחרת אני יכולה לבוא אליה לאכול לפני עבודה.אני פשוט עונה לה שאני לא באה.
היום היא מתקשרת שוב.אומרת שאבוא לאכול אצלה.אני פשוט עונה שאכלתי כבר.
ומה זה משנה אם היא אומרתצ שאני נראית טוב אם היא פוגעת בי כל פעם מחדש!
כל פעם אני זורמת,כאילו לא קרה כלום... אני עייפנ מזה, זה דוחה אותי...
בא לי לצרוח בגלל חוסר הבנה הזה!!
די די די ללמד אותי.קשה לי גם ככה.
מה , היא יודעת שכל יום ,מהרגע שאני פותחת עיניים , זאת מלחמה בשבילי?!
ואם כן הייתה יודעת לא הייתה מבינה אותי בכלל.
בדיוק כמו שאחי לא מבין אותי ואומר לי שאתחיל לקבל את עצמי כבר.ממש עוזרות ההערות האלה!
למה לעשות ממני כזאת קטנה?!! וקטנה לא בגיל.
ואני סוחבת את זה איתי כמה ימים וזה ידחה אותי מפגישות הבאות..........