לפעמים אני מרגישה את עצמי בעולם הזה לא רצויה, לא שייכת.

מכל הכוונים יש רוח קרה כזאת.העולם הזה לא הוגן, אכזרי.

אני מרגישה אבודה, מקופחת.

לא רואה את עצמי בעולם הזה.

מתמודדת אחד מול אחד במלחמה בלתי נראית ובלתי נגמרת.

אני מרגישה שתמיד אוכל לקרוא לעצמי חולת הפרעות אכילה, שזה לעולם לא ייגמר.

גם כשאני אוכלת אומרים לי שאני לא.כאילו הסטיגמה הזאת נדבקה אלחיי ואני לא יכולה להעיף אותה.

בדידות,בדידות,בדידות...

בגלל המחלה אני מרגישה את עצמי כמו ציפור בכלוב.

כל צעד צריך לחשוב,לחשב. אי אפשר להיות ספונטני כמו כל אנשים נורמליים.

גם לפני כמה ימים אחי התקשר אליי ושאל מה קורה עם החיים האישיים שלי,האם אני הכרתי מישהו ושהגיע הזמן כבר שאכיר, הרי אני לא נראית חולנית עכשיו ויכולה להרשות לעצמי להיפתח לקשר חדש.

אבל אף אחד לא יודע שלא רק המחלה גרמה לי להסתגר בפני יחסים עם גברים. שרק לא מזמן שיחררתי את עצמי מבפ]נים מהקשר הקודם והכואב.
איך אני שונאת שיחות האלה בנושא הזה! שחופרים לי על זה!

איך אני יכולה לתת למישהו לגעת בי?! איך אני יכולה להרשות למישהו להתקרב אליי, להסתכל עליי אם אני לא שלמה עם עצמי, עם הגוף שלי?!
ועוד אחי אומר לי שמידי פעם יתקשר אליי כדי לבדוק אותי האם התקדמתי בנושא!!!! והוא כן יעשה את זה אני יודעת!

כשהוא התקשר לא התעצבנתי, פשוט חשבתי לעצמי שפעם הבא אגיד לו שלא רוצה שיבדקו אותי בנושא הזה! שגם על יעבירו עליי ביקורת!!!

אבל המשפט הזה נתקע לי בראש וכל פעם שאני נזכרת בשיחה הזאת העצבים עולים לי ורוגז גם!

אפילו אם הייתי רוצה להכיר מישהו עכשיו, אז אחרי המילים שלו לא הייתי מעיזה לעשות את זה.דווקא!!

אני לא רוצה לחיות חיים האלה סתם בשקט כזה.
אני גם רוצה חוויות נעימות, שלווה פנימית..

אבל,מחלה!! אל תשחררי אותי!!!! רק את מגינה עליי!!!

אני מפחדת אם מישהו פתאום ייראה שנתתי לך ללכת.לא! אל תלכי!! את הגב שלי!!

אני יודעת שאני עומדת על התהום ושאני יכולה להתחרט על זה אחר כך, אבל מחלה! אל תעזבי אותי...אל תעזבי...