השאלות מה "מטרת הטיפול הפסיכולוגי" ו"איך עוזר הטיפול הפסיכולוגי" אינן פשוטות. הצעות רבות הועלו במהלך המאה האחרונה להגדרת מטרותיו של הטיפול הפסיכואנליטי/פסיכולוגי.

ראוי להתחיל בפרויד, אבי הפסיכולגיה כפי שאנו מכירים אותה היום. אפילו הוא עצמו במהלך הקריירה שלו עידכן ושינה את המחשבה שלו על מטרת הטיפול ועל האופן בו משיגים את היעדים. פרוייד סבר שמטרת הטיפול היא להפוך את הלא מודע למודע או להפוך את האדם לרציונאלי יותר ביחסו לעולם כלומר במקום שהאדם יפעל על סמך משאלות, פנטזיות ודחפים ראשוניים הוא יפעל על סמך הבנתו את העולם סביבו, המוסכמות, החוקים, המגבלות והאפשרויות. אדם זה יתמודד טוב יותר, יסתגל טוב יותר ויממש את צרכיו בדרך מקובלת יותר. 


גישות פסיכואנליטיות רבות ושונות התפתחו מאז ימיו של פרויד ועד היום, וכל אחת מהן גורסת למטרה מעט שונה: לקדם את האינטגרציה של העצמי, להעמיק את יחסי האובייקט, לסייע למטופל להרגיש טוב יותר בתוך גופו, להגביר את האוטונומיה הרגשית של המטופל, להפוך את העצמי המזוייף לעצמי אמיתי יותר ועוד ועוד.

נראה כי מוסכם על כל הגישות כי חומרי הגלם ההכרחיים לטיפול הם מטופל המבקש עזרה, מטפל אשר הוכשר לתת עזרה והפגישה הבינאישית בין השניים.

במהלך טיפול פסיכולוגי לפעמים מטרות הטיפול משתנות תוך כדי הטיפול. כלומר, המטופל (והמטפל) מגיעים בטיפול למקום אחר מאשר היו בהתחלה, והם בוחרים להגדיר ולבחור בסוג אחר של "עזרה מבוקשת", כלומר להגדיר מטרות טיפול שונות, או להוסיף יעדים ומטרות מעבר למה שהוגדר בהתחלה.

טיפול פסיכולוגי מתבסס על העובדה ההתפתחותית שנולדנו לתוך קשר, צמחנו והתפתחנו ממנו ומשום כך שרצוננו לשפר את הוויתנו הקיומית, קשר יכול לעשות זאת. במילים אחרות, לעיתים קרובות המצוקה האישית והתחלואה הנפשית נוצרה בתוך קשר ועל כן רק בתוך קשר היא תוכל להתשחרר. קשר כזה חייב להיות קשר שיש בו ברית בין שני אנשים, שיש בו עבודה, השקעה והתמקדות בניסיון להשיג שינוי.

החשיבה הפסיכואנליטית הדינאמית, מושתתת על תפיסת האדם כמורכב מרבדים, חלקם מודעים וחלקם אינם מודעים לו. התפתחות נפש האדם, מהיותו עובר וילוד ובמהלך כל חייו, מעוצבת על ידי יצריו, כוחותיו הפנימיים ויחסיו העמוקים עם הדמויות המשמעותיות בחייו. עולמו הפנימי נוצר במפגש בין הפוטנציאלים המולדים שלו ויחסי הגומלין עם הסביבה ובעיקר הסביבה האנושית, שמשפיעה אלו מהפוטנציאלים יגיעו לכלל מימוש. העולם הפנימי, הוא המפתח להבנת החוויה וההתנהגות האנושית, על עושרה, מורכבותה וסבלה.

הטיפול הפסיכותראפויטי הדינאמי בכלל והפסיכואנליטי בפרט, מסייע לאדם להתוודע לעולמו הפנימי, אל התהליכים והתכנים הלא מודעים, שהם בבחינת שותפים סמויים בעיצוב אישיותו, העדפותיו, מחשבותיו, רגשותיו, התנהגותו ויחסיו עם אחרים. התוודעות אליהם מאפשרת לאדם להבין את מקורות משאלותיו וחרדותיו ולהקל בכך על סבלו, כאשר מתאפשר לו לשנות את אופני ההתמודדות שלו עם מקורות הסבל.


אחת התקוות בטיפול היא לפתוח בדיאלוג של בדיקה משותפת, שיחזק את יכולתו של המטופל להבין כיצד הזולת – המטפל, ובהמשך דמויות אחרות בחייו – חווה אותו, ולהיות במגע עם השורשים ההתפתחותיים לכך בהיסטוריה של המטופל. פיתוח יכולת אמפתית מעין זו, תוך הפחתת השימוש בהכחשה ובהשלכה, עשוי לשחרר בהדרגה את מטופל מחוויות של קורבניות, דחייה ובדידות. 


כיום מקובל לחשוב שאחד הכלים המשמעותיים בעבודה הטיפולית מבוסס על מושג ההעברה (Transference). המושג מתייחס למצב בו המטופל חש אל המטפל רגשות, לעיתים עזים וממשיים ביותר, אשר מקורם למעשה ביחסיו המוקדמים בילדות, ואלה “עוברים” מאז להיום. מקובל היום לחשוב שבעזרת עבודה על מה שחש המטופל כלפיי המטפל ניתן להגיע לשכבות נסתרות ולחוויות ילדות המוסתרות בנפש המטופל. כך, למשל, מטופל אשר הוריו היו שתלטניים וביקורתיים עשוי לחוות את פירושי המטפל כביקורתיים וחודרניים גם כן. הבנה זו תאפשר, במהלך הטיפול, לבחון כיצד משפיעה רגישותו של המטופל לביקורתיות על תפקודו בחיים הבוגרים ועל קשריו הבינאישיים.


טיפול רגשי נתפס בטעות לעתים כחוויה של הנאה וכיף. מעין מפגש בו מישהו מקשיב ונעשה תהליך של ונטילציה. בפועל טיפול רגשי שונה במהותו משיח של אדם אחד. מדובר בניסיון להסתכל, לראות, להרגיש, להבין את הדברים המשמעותיים בחיים. את חיי הרגש, את הפחדים, את המשמעות של הדברים. תהליך כזה מעורר כאב רגשי, סערה, סבל שהם חלק מתהליך הריפוי.