אמש חזרתי הביתה בערב מתוסכלת מיום קשה. הריקודים בחוג לריקודי עם היו קשים מדי, הנהיגה מבלבלת מדי, הילד השאיר את הכלים על השלחן, השיפוץ אצל השכנים היה רועש מדי, והדחייה מחברה שהייתי מועמדת לעבוד בה היתה מאכזבת מדי. 
עלו בי רגשות תסכול, כעס, אכזבה, רגשות שהיה קשה לי להכיל דווקא אתמול. חשתי שאני לא יודעת איפה לשים את עצמי ושאני זקוקה לנחמה. לאחר ששתי טלנובלות ממכרות לא הספיקו, פניתי לארון המתוקים.
המזל הוא שהארון הזה די ריק, מאז שאני לא מכניסה "אויבים" הביתה. מצאתי בו כופסת צימוקים שלא נגעתי בה כבר חודשים, כי האינדקס הגליקמי שלהם גבוה עבורי ואגוזי מלך, שנועדו להוריד את האינדקס הגליקמי של הצימוקים ולגרום לי לתחושת שובע. ישבתי מול הטלויזיה ונשנשתי. כשזה לא הספיק, טרפתי את שארית האבטיח שהיה במקרר.
טוב, זהו. זה הספיק כדי שאלך לישון ואוכל לקום הבוקר ולעשות משהו עם רגשות הכעס והתסכול. כשאני אומרת "משהו" אני מתכוונת לפעולות שיעלו למודעות את הרגשות והתחושות שעלו בי אתמול ושעדיין פעפעו אצלי הבוקר.
את זאת עשיתי באמצעות "דפי בוקר", קלפי טארות והדאו דה צ'ינג. "דפי בוקר" זה יומן שלתוכו אני "שופכת" מה שעולה לראשי, בעיקר מחשבות, תחושות ורגשות. אני מקשרת את כל זה לקלף אקראי שאני שולפת מחפיסת הטארוט שלי. מתבוננת בקלף ורואה איך הוא מתקשר ליום שלי. משהו דומה אני עושה עם פרק אחד בדאו דה צ'ינג, אותו ספר פילוסופי שכתב החכם הסיני לאו טסה ושעליו מתבסס הדאואיזם. לאחר שאני כותבת את כל זה, אני מתפנה מהעומס הרגשי ויכולה להמשיך הלאה, להתנהל עם היום שלי, פנויה יותר וללא חשקים למזון כזה או אחר.
דרך אחרת שאני מכירה להתמודדות עם הצפה רגשית ששולחת אותי לארון המתוקים, היא האמנות. התמונה שצרפתי כאן היא דוגמא לאמנות שיצרתי ושקשורה ליחסי לאוכל.