היי חבר'ה,
אני חושבת שלרוב הבחורות, מתישהו בשלב כלשהו בחייהן, היה את "הבחור האסור". הוא יכול לבוא בכל מיני גילאים, בגדים ותחפושות כלשהם. הוא מישהו שגם אם אנחנו רוצות אותו, בתוך תוכנו אנחנו יודעות שגם אם יהיה איתנו משהו, זה עלול להיות קשה.
"הבחור האסור" שלי בא בצורה של הידיד הכי טוב שלי. הכרתי אותו כשהייתי בת 16.5, עכשיו אני בת 20. התאהבתי בו בערך בפעם הראשונה שראיתי אותו, ו-3 חודשים לאחר מכן הבנתי שאני אוהבת אותו. לפניו לא אהבתי אף אחד, והיה לי לא מעט ניסיון רע עם גברים (וכאן אני רוצה להבהיר - אני לא אומרת את זה כי הייתי ילדה בת 16.5 וכל פעם שמישהו דחה אותה היא אמרה שהיה לה ניסיון רע. באמת היה לי ניסיון רע).

היינו ביחד, אם אפשר לקרוא לזה ככה, בערך 3 פעמים עד שהבנו שזה לא עובד. נשארנו ידידים ולאט לאט הוא חתר את דרכו בין ידידי והפך לידיד הכי טוב שלי. זה לא הפריע לי להמשיך לאהוב אותו.
חוץ מינאי (הבחור המדובר) היה לי ידיד בשם גל שאהב אותי מאז שהייתי בערך בת 15. לפני כמעט שנתיים גל ואני הפכנו לזוג. במשך כל הזמן הזה הוא היה פרנואיד שכל רגע אני אעזוב אותו בשביל ינאי. בגלל זה רבתי עם ינאי, התרחקתי ממנו, ורק חודשיים בערך לפני שגל ואני נפרדנו (כשכבר היינו יותר משנה ביחד) הרשתי לעצמי לחזור לדבר עם ינאי.
חודש בערך לפני שנפרדתי מגל, יצאנו ינאי, החברה הכי טובה שלי ואני לאכול סושי. באותו הערב, זה היה בערך שבוע לפני שלגל ולי היה שנה וחצי. התרגשתי כ"כ, אבל לא הצלחתי לדבר על זה עם שניהם. בסוף הערב, ינאי הציע לי לזרוק את גל. "מיצית את הקשר" היו המילים המדויקות שלו.
גל היה מי שלימד אותי משהו על איך זה מרגיש כשמישהו אוהב אותך. זה שיעור שאפילו אמא שלי לא הצליחה ללמד אותי באמת ובתמים.

כעסתי על ינאי ולא דיברתי איתו יותר. 

שבוע אחרי שנפרדתי מגל, נפגשנו המון חברים וגם ינאי היה שם. נפרדתי מגל בגלל שהרגשתי איך הקשר דועך, ואיך כל אחד מאיתנו הופך מעמסה על השני. נפרדנו בהחלטה משותפת, שהשתנתה שבוע לאחר מכן, כשגל החליט שהוא רוצה לחזור, ואני לא.
הסיבה שהתחרטתי, הייתה ינאי.
במשך רוב הזמן שהייתי עם גל לא הרגשתי כלום לינאי. בדיאווד כנראה פשוט לא הרשתי לעצמי להרגיש. בתקופות הפחות טובות עם גל, הייתי צריכה להיאבק ברגשות שצצו לינאי. 

בכל מקרה, שבוע אחרי שנפרדתי מגל, דיברתי עם ינאי. חזרנו לדבר, בערך. כשדיברנו, אני לא זוכרת באיזה הקשר, אמרתי לו "תמיד הייתה לי איזו תשוקה אלייך, היא פשוט נעה בין הרצון להרביץ לך והרצון לנשק אותך." אמרתי, בטוחה שהוא לא יגיב כמו שהגיב. התגובה שלו הייתה "אני חושב שאת צריכה לנשק אותי."
וככה זה קרה, נפלתי לאותה תהום אסורה של תשוקה אליו, הרגשתי איך כולי נגררת אליו, אל בין זרועותיו. זו הייתה אחת הטעויות היותר גדולות שעשיתי. במשך שלושת השבועות לאחר מכן הוא סגר בצבא (הוא היה בקורס קצינים עד לפני שבוע), ואני נאלצתי להתמודד עם רגשות שהדחקתי במשך שנה וחצי. הכי נורא? הם באו חזק יותר.

הבעיה הכי גדולה בינאי, הוא שהוא אחד הבודדים שרואים אותי כמו שאני. היחס שלו אליי לא השתנה כשהרזתי או כשהשמנתי, הוא אומר את האמת, לא משנה כמה היא כואבת. הוא ענייני, מה שעוזר לי לפעמים כשאני צריכה שיקרקעו אותי חזרה לאדמה, לכדור הארץ.
הוא הידיד הכי טוב שלי, אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, והוא שמוק. העניין הוא שהוא יודע שהוא שמוק, ושנינו יודעים שהוא עושה את זה רק בשביל להסתיר שאכפת לו, ככה הוא שומר על עצמו.

אני צריכה להתרחק ממנו, אני יודעת את זה. אבל הייתי צריכה להוציא איפשהו קיטור. מצטערת שהלכלוך הזה עבר דרככם.
סנייק