לפני מספר חודשים החלטתי שאני עוברת את אותו הניתוח שאחותי עבר, הניתוח הפופולארי ביותר שמסתובב היום בשוק.... השרוול..... משקלי היה אז 118 קילו שהתפרסו על 183 סנטימטרים. הייתי קצת מתחת לרף והיו חסרים לי עוד כ 9 קילוגרמים. חשבתי לעצמי שבקלות אוכל לעלות את הקילגרמים הנוספים. כאילו קיבלתי מתנה לאכול פעם אח בחיי כמה שאני רוצה מבלי להרגיש אשמה. אמנם הימים הראשונים היו נחמדים, אך המשקל לא עלה בקצב שחשבתי שיעלה. להפתעתי שלושת הקילוגרמים הראשונים עלו בהינף עין, אך אז נתקעתי והמשקל לא זז. הייתי צריכה לאכול ממש הרבה בבת אחת, הבטן שלי היתה מנופחת עקב העלייה הדרסטית, לא יכולתי לנשום, לזוז ובטח שלא נהניתי מהאוכל. אחותי אמרה שהיר שמעה שכבר אין צורך לעלות לוועדה של מכבי, ואני מבלי לבדוק האמנתי לה. לאחר מספר שבועות, לאחר שסיימתי להעלות את המשקל (8 קילוגרמים ב3.5 שבועות... זה לא אמיתי). הגעתי אל הרופא הכירורג, רק בשביל לגלות כי עניין הוועדה לא ירד מהפרק וכי אני צריכה לחכות באותו משקל יותר מחודשיים, היות ובוועדה שוקלים שוב.
יצאתי מהפגישה עם הרופא בוכה והחלטתי בקול רם ובתשואות רמות כי אני את הרומן שלי עם האוכל סיימתי. חשבתי שותם השבועות בהם בלסתי ללא הכרה, יצרו אצלי תחושה של אנטי לאוכל וכי עכשיו אוכל להגיע לאיזשהו איזון עם עצמי ושאוכל לאכול רק כמה שהגוף שלי צריך.
האופוריה הזו נמשכה מספר שבועות, שבהם לא ירדתי בקצב שעליתי כמובן... והתשוקה המוכרת לאוכל חזרה לה בדיוק למקום בו היתה לפני כן.
היום, אני נמצאת רק 3 קילוגרמים ממשקל היעד לניתוח. קבעתי תור חדש לוועדה כשאני שוקלת 123, אבל בגלל הגובה שלי, חסרים לי 3 קילוגרמים.
אני יודעת שניתוח יעשה לי טוב. אני מפחדת מהזמניות, מפחדת מהרגע שבו כרגיל, המשקל יתחיל לעלות מחדש כמו שהיה עד היום... אבל יחד עם זאת מבינה שאחרי כל  השינויים שעבר הגוף שלי בעשורים האחרונים... כנראה שאין פתרון אחר עבורי.
אשמח לשתף אתכם פה בהמשך על כל התכניות שעשיתי ואיך הגעתי שוב ושוב לאותו המקום, או גרוע יותר למקום כבד יותר.